גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

הזמן אוזל..כאילו מישהו הפך את השעון חול הזה ומנער אותו בלי רחמים בשביל שינזל מהר יותר.

מצאתי עבודה, משרה מלאה. מקום מאוד טוב. חוץ משביזות יום ראשון שחזרה לתפקד, כי מתחיל עוד שבוע, ולא כי אני לא אוהבת את העבודה שלי.

ואין לי זמן.

אין לנו זמן.

נדב עובד במשמרות, אז לא יוצא לנו להתראות אם הוא עובד בערב. כי כשאני הולכת לישון, הוא רק מסיים לעבוד. זאת לא הכנה לקראת הבאות. אולי כן. טוב, זה כואב. עכשיו אני עוד יכולה להרים טלפון. עוד חודש, אני לא. הוא לא יהיה בעיר שלי, לא בארץ שלי, ולא ביבשת שלי. רחוק מכאן. אתמול הלכנו לבאר עם זוג חברים מהצד שלו, ואחרי זה הלכנו לאכול במוזס. והוצאתי לו תמונות פספורט שעשינו ביחד לפני שבועיים בערך במכונת פוטורצח. ורשמתי לו מאחורה, (אם אני זוכרת נכון. כי הייתי שיכורה.) "לא משנה באיזה קצה של העולם תהיה, תדע שאני תמיד אוהבת אותך". אני לא יודעת אם הוא כל כך יסתכל על התמונה הזאת שם, או בכלל יקח אותה לשם..אבל אני יודעת שמתישהו הוא יראה אותה. וכשהוא יראה אותה, הוא יבין שמה שכתוב מאחוריה, נכתב בכוונה אמיתית. באהבה אמיתית.

אני חושבת על מה יהיה אחריו, כאילו הוא הולך למות.

אני כן רוצה להכיר גברים אחרים, ולנסות קשרים רציניים אחרים. אני לא רוצה להתקע בזמן שהוא זורם.

מאוד כיף לי איתו. האהבה הזאת, אי אפשר להסביר אותה, ובכלל..אפשר להסביר אהבה? אני לא יודעת אם אי פעם אני אהיה יכולה להרגיש ככה שוב. ובעצם, כמה פעמים חשבתי על זה לפניו? 'האם אני אצליח להרגיש ככה שוב?' והוכחתי לעצמי ביג טיים - שכן.

המבט שלו, החיוך שלו, כל זה יעלם ממני, ואם אראה אותו שוב, זה יהיה דרך הסקייפ.

אני יודעת שתהיה תקופה שאני אשנא אותו. בשביל לשכוח, אני אנסה לשנוא אותו. ולא ילך לי.

הלוואי ולא היה טס. והיה נשאר. והכל היה קל יותר. אולי היינו נהנים פחות, כי לא היה לזה תאריך תפוגה.

מזכיר לי שכשהייתי קטנה ואני וההורים היינו הולכים לחברים שלהם, בהתחלה אני והילדים של החברים היינו מתביישים אחד מהשני ולא משחקים. ולאט לאט מתקרבים, ולקראת סוף השהות שם, כבר היינו ממש בתוך התופסת או המחבואים (סביר להניח שמחבואים יותר, זה היה המשחק המועדף עליי) והיה באסה ללכת. ככה באמצע.