גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

לאחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת על הקשר שלנו. על הכמעט 10 חודשים האלה. שיהיו כמעט 11 חודשים.

לפעמים אני מרגישה שאיבדתי את הבטחון העצמי שלי איפשהו בדרך. על איך שאני נראית. שאני מכינה רשימת "לעשות" עד שנדב חוזר, שאחד מהם זה לרדת 10 קילו. אני מרגישה לא יפה. למרות שכולם אומרים שכן. אני מצטערת יותר מדי גם על דברים שהוא אשם. איכשהו תמיד הוא מסובב את זה אליי. שאני לא בסדר. ואני צריכה להתנצל. והעויינות הזאת שאני מרגישה מצד הגיסות שלו. שפעם חשבתי שאנחנו דווקא בסדר. אבל לא, אנחנו לא. הכל העמדת פנים ממש מוצלחת שהאמנתי לה בהתחלה. והוא לא מודה בזה. או שכן, אבל מכחיש. כשמתחתנים עם מישהו, מתחתנים גם עם המשפחה שלו. ואני לא רוצה להתחתן עם מישהו שהנשים של האחים שלו היו אחת עם השניה כל מפגש משפחתי, ואני בצד. ושלא יאהבו את הילדים שלי, כמו שאוהבים את הילדים שלהן. אם בכלל יהיו לי ילדים ממנו, כי גיליתי שיש לו וירקוצלה, וממה שקראתי באינטרנט, זה סוג של עקרות. ואני לא רוצה לעשות את הילדים שלי בתוך מבחנה! אני, אישה פוריה, שמתמודדת כבר מגיל 12 עם כל ההשלכות של המחזור החודשי, לא מוכנה לעשות ילדים בדרך לא טבעית.

אני מסרבת למפגשים משפחתיים בחיוך. מצד אחד ממש כואב לי שאני לא שם. מצד שני, אני חושבת על מי ששם וזה דוחה אותי. דוחה אותי שהחברה של אח שלו מקרקרת סביב אחיין שלו כאילו הוא יצא מהתחת של מלכת אנגליה רק בשביל להתחנף. מגעיל אותי העמדת פנים הזאת שכולם אוהבים את כולם. מגעיל אותי כל החיוכים השיקריים והצבועים האלה. מגעיל אותי. אני לא יכולה לסבול את זה. לא יכולה לסבול כל מה שרע - משתיקים, שלא אומרים דברים שלא מוצאים חן ומעמידים פנים שהכל בסדר. שהכל שם זה כיסויי תחת שעליי זה לא עובד. לא, לא מאמינה לזה שאחרי שקניתי לאחיין שלו מתנה, גם חברה של אח שלו תכננה לקנות מתנה. לא מאמינה לזה שזה צירוף מקרים שאחרי שאני ונדב שמנו מגנט על המקרר בבית שלו ממסיבה שהיינו בה, גם חברה של אח שלו במקרה הביאה אחד שלה. לא מאמינה לזה שהיא אוהבת אותי. לא מאמינה לזה שהן לא מרכלות עליי.

אז אני מתרחקת. גם ככה נשאר לנו עוד חודש. אני מתרחקת מהמשפחה שלו, מתרחקת קצת ממנו. אתמול יצאתי עם החבר'ה שלי לדאנס בר בשרון, והוא היה חסר לי. מאוד. אבל הכרחתי את עצמי לא לחשוב עליו. אני מתנתקת שוב. כמו שקרה לי אז עם שוג. שידעתי שזה עומד להגמר, אז התרחקתי. וכשהוא טס הייתי מספיק בשלה להתחיל קשר חדש וטהור.

אני לא חושבת שזה מגיע לי. לא מגיע לי שחבר שלי יעזוב אותי בגלל שהוא רוצה להזדיין עם בנות אחרות בחו"ל ושלא יהיו לו רגשות אשם. לא מגיע לי שהגיסות של חבר שלי לא יאהבו אותי. לא מגיע לי לעשות ילדים במבחנה. לא מגיע לי להצטער על דברים שלא אני עשיתי בגלל שהוא לא יודע להודות בטעויות שלו ומפנה את הכל אליי. לא מגיע לי כל העמדת פנים הזאת. זה לא אני. זה לא חלק ממני. אף פעם לא הייתי כזאת, ואני לא אתחיל עכשיו.

ואפשר לומר שלא הכל מושלם תמיד. ואנשים לא תמיד אפשר לשנות. אבל לא מגיע לי. אני טובה מדי בשביל כל זה. אני טובה מדי בשביל המשחקים האלה. אני טובה מדי בשביל שיעזבו אותי רק בגלל חוויה. אני טובה מדי. פשוט טובה מדי לכל זה. ואני לא יכולה יותר. אני אוהבת אותו. אבל אני לא יכולה יותר. ואם זה לא ישתנה כשהוא יחזור, בהנחה שנחזור, אז זה לא יתחיל מחדש.