גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

כמה ימים אחרי שהוא טס, דיברנו, ואמרתי לו שממש נעלבתי מהשיחת פרידה שלנו. נדב אמר שהוא לא התכוון לזה, הוא מעריץ את הגוף שלי. הוא התכוון לכך, שבהתחלה היה לו מוזר לצאת עם מישהי שיש "מה לתפוס" אצלה ולא עם מישהי רזה, כמו שהוא היה רגיל עד אליי.

אני לא משנה, גם לא קרובה לזה. אני מלאה במקומות הנכונים. יש לי ציצי. יש לי תחת. ולא גב ובסוף חריץ. וגם לא שתי עקיצות של יתוש. ציצי ציצי D גאה מתהלך לו לפני, זקוף כמו שהוא אמור להיות אצל נשים בגילי. ובוטילישס מהמם. אני אוהבת את הגוף שלי. וכל החיזוקים שקיבלתי מהחברים שלי, מהמשפחה ומהחברות שלי מתי שהם שמעו..אמרו לי שמה שהוא אוהב, זה חולני. וזאת אפילו קצת פדופיליה.

בכל מקרה.

געגועים.

וכמה חלומות. כל לילה.

איפה שהוא אצלי בפנים מתגבשת החלטה. שלא בהכרח קשורה אליו. אלא למי שעבר או היה לאחרונה או בכלל בחייו בשדה תעופה. טרמינל לומינלט.

זאת הרגשה שאין כמוה. ובכלל, לעלות על המטוס הזה ולעוף מכאן.

מהרגע שהשתחררתי, הייתי נורא פרקטית. בגלל שאמרתי לעצמי, שהפסדתי חצי שנה מחיי בקבע. והגיע הזמן לרוץ קדימה ולהתחיל ללמוד ולהתקדם בחיים. ברור שהיה ברקע עניין של טיסה לחו"ל. פשוט לא היו לי שותפים. ועכשיו, כשיש לי את הכסף, אני רוצה. אני רוצה גם אם זה אומר להתחיל לימודים אקדמיים בגיל 25. גם אם זה אומר להשקיע על זה 40 אלף שקל שחסכתי במשך שנים עוד לפני הצבא. גם אם זה אומר לעזוב את העבודה הנוחה שלי ואת המשכורת הנוחה, להשאיר הכל מאחור ולטוס מכאן. וזה בוער בי. כל כך. אני לא מפסיקה לחשוב על זה. יש לי תאריכים. יש לי מחיר לטיסה שזה בעצם חודש שלם של עבודה. רק על כרטיס הלוך ושוב. אני רוצה ללכת.

זה לא בגללו. זה בגללי. זאת הקרבה. לגמרי. הכי הקרבה בעולם לתפוס עוד חודשיים את המנהלת שלי לשיחה ולהגיד לה שאני עוזבת. ואני רוצה לחזור רק אחרי ארבעה חודשים. אבל אני חייבת. זה הגיל שלי. זה הזמן שלי. אולי קצת פיספסתי אבל כל מי שחזר אמר שזה שווה הכל. ואני צעירה ובריאה וזה הזמן. אחרי זה נתחיל לחיות.