הכי קל בעולם, לא לענות להודעה. מה הוא חשב לעצמו שהוא שלח לי הודעה אחרי שבועיים "מה את עושה היום?" מזל שהוא לא שלח לי "ערה?" זה היה יותר קל ומובן מהסחור סחור הזה. אז לא עניתי. ומחקתי אותו מהפייסבוק כי מזמן החלטתי שאני לא צריכה בחיים אנשים שיש להם פוטנציאל לגרום לי רע. אז ביי. אחרי שבוע, הוא בדק בפייסבוק וגילה שאנחנו כבר לא..
הוא שלח לי הודעה לפלאפון "למה מחקת? עשיתי משהו לא בסדר?"
מה יכולתי להגיד לו?
כן, עשית משהו לא בסדר.
כן, סתם ניצלת אותי.
כן, סתם גררת אותי.
כן, אני לא זוכרת כלום.
כן, פגעת בכבוד שלי.
כן, גם בגוף שלי.
כן, לא באמת איכפת לך.
כן, נדב בחיים לא עשה דבר כזה גם אם הייתי במצב הכי שיכור שלי, הוא היה מחבק אותי חזק ונותן לי לשתות הרבה מים ומכין לי פרוסה עם גבינה נותן לי נשיקה והיינו הולכים לישון, ופעם כששאלתי אותו למה, למה הוא לא נוגע בי כשאני שיכורה, הוא ענה שזה מרגיש לו ניצול.
כן, אתה באמת חושב שאני אמורה להתייחס אליך?
מה, לא הרגיש לך ניצול?
או שבעצם לא היה אכפת לך?
כן, נראה לך שאני צריכה אנשים כמוך בחיים שלי כאילו לא אכלתי מספיק חרא מגברים, נכון?
כן, הרגשתי כמו פיסת נייר.
התנהגתי כמו פיסת נייר.
לא היה לי כוח לזוז.
לא היה אכפת לך.
רוצה לזיין גם את הפסל של ישו? הוא צלוב בדיוק איך ששכבתי וגם הוא לא זז.
הייתי יכולה להגיד. לא אמרתי.
"הגעתי איתך למקום שבדיעבד לא היה נכון בשבילי, כלום לא היה מתוכנן, לא באמת רציתי שזה יקרה, אבל זה קרה. טעינו. לא יקרה שוב".
לא הוסיף אותי. לא הוספתי אותו בחזרה. פחות אחת הרבה יותר נחמד.
מחקתי.