גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני חושבת על השיחה העתידית שלנו, לא מצליחה לדמיין, אפילו לא מילה.

כאילו...כאילו למוח שלי ממש קשה להבין שאני עוד דקה וחצי טסה ונתראה.

הוא שומר על קשר.

ריח של הבושם של הקוקו שאנל שלי מזכיר לי אותו, הקרמים של ויקטוריה'ס סיקרט. שהוא היה מתחרפן מהריח שלהם. נשארו אצלי, ומזכירים לי אותו.

סופ"ש רקוב בבית. כל סופ"ש רקוב בבית זה כמו כלא בשבילי.

כלא של מחשבות. כלא של תחושות. כלא של רגשות.

אני חייבת לצאת, לברוח. מהבועה הזאת. מהשגרה הזאת.

אפילו לבכות אני לא מצליחה. ואף פעם אי אפשר לדבר איתו בארבע עיניים, כי תמיד יש אנשים סביבו.

אני לא רוצה לדבר על זה.

כאילו לא עבר מספיק זמן בשביל שאני קצת, טיפה, טיפטיפונת - אשכח.

עברו 4 חודשים, זה מכובד להתחיל לשכוח.

וכלום לא קורה. אני עדיין צריכה אותו, ברגעי משבר.

אני עדיין חושבת "מה נדב היה אומר..".אני עדיין הולכת לישון לבד.

ואף אחד, אף אחד לא הוכיח לי שהוא יותר טוב ממנו.

אני יכולה להיות עם מאה גברים. עם כל מי שארצה.

וזה עדיין לא יעזור לי לשכוח אותו. לא.

לא רוצה לדבר על זה, אבל המחשבות לא מפסיקות לרוץ. ולדבר לעצמן, לעצמי.

ומעצבן אותי שרז שמואלי שרה כמו נינט טייב ולא ממציאה שום דבר חדש.

וטוב שקטלין ניצחה.