היתה לי הרגשה, הסתובבתי והסתובבתי והרגשתי את זה מגיע, קורה. ירדתי מדרגות הנעות, המשכתי ישר, חזרתי, עצרתי, הסתכלתי, קניתי, הלכתי הלכתי, הסתובבתי. ידעתי שזה יקרה, הרגיש לי שזה הולך לקרות. ואז זה קרה.
לשלוש שניות חשבתי שאני הוזה.
ואז עבר לי.
הוא עומד מולי, בשיא הנונשאלנטיות.
כאילו לפני שנה הוא לא ברח ממני.
כאילו לפני שנה הוא לא עזב אותי באמצע יבשת לא מוכרת בלי אף אחד.
כאילו לפני שנה הוא לא היה בסרט שאני רודפת אחריו.
כאילו לפני שנה לא היינו שם..כאילו כל זה לא קרה. כאילו כל זה רחוק שנור אור מאיתנו עכשיו.
אומר לי שלום, מתעניין לשלומי, למה אני עושה, במה עובדת, מתי מתחילה ללמוד ומה, אומר לי שאני נראית טוב, ורואים שרזיתי המון. בוחן אותי בכף רגל ועד הראש, כי הוא כזה. מדברים קצת פה ושם. ותוך כדי אני מנסה להרגיש מה אני מרגישה.
כל הזמן הזה שעבר, הייתי בטוחה שאראה אותו ולא אתייחס, שאעלם, שאם חבר שלו ישאל למה לא אמרתי שלום - אני אגיד לו "כי הוא לא שווה את זה". דיברתי על זה עם אור פעם אחת, ואמרתי לו שאני בטוח אבכה. או ארעד. דמיינתי עשרות פעמים, אלפי פעמים - איך נפגש, איפה, מה אלבש, איך זה יהיה, שלא אהיה נחמדה, שאהיה מגעילה, שאלך, שאברח.
ופתאום אני מוצאת את עצמי באמצע שיחה איתו. באמצע הקניון, מי שמסתכל עלינו מהצד - בחיים לא יעלה בדעתו שאנחנו בעצם זוג אקסים, שעצרתי את עולמי בשבילו, שטסתי עד אליו, ואחרי שבוע הוא נפרד ממני ועזב אותי לבדי במדינה שאני לא מכירה, ביבשת שאני לא מכירה ובלי אף אדם שאני מכירה. השאיר אותי ככה, קם והלך. ולא משנה כמה ניסיתי, כמה דיברתי, כמה בכיתי..לא עזר כלום. הוא עוד הכיר לו מישהי בטיול, כדי לנפנף לי בזה שהוא המשיך הלאה, הפיץ בגל שמועות שאני רודפת אחריו.
ועכשיו, הוא רואה אותי באמצע הקניון, מדבר איתי כאילו הוא לא הרס אותי קצת, כאילו הוא לא עשה לי צלקות, כאילו הוא לא גרם לי לתהות אם אני יכולה שוב להתמסר לאהבה, כאילו לא שרט אותי שאני שמנה שמנה שמנה שמנה וחייבת לרזות, ולא רק שהוא אומר לי שאני נראית טוב, ושהיה טוב לראות אותי, ושאני אהיה בקשר, אנחנו צריכים לדבר, יש הרבה על מה.
מה הרגשתי, הכל רץ לי מהר, עמדנו רבע שעה ודיברנו, הוא לא הפסיק לספר על זה שהייתה לו חברה חצי שנה (זאת מהטיול שכל מי שדיבר איתי אמר לי שיש פה "זוג מוזר" שהוא קורא לה כל היום שמנה והיא סתומה כמו קיר ואין על מה לדבר איתה) ושהוא מתחיל ללמוד באוקטובר, שהוא עושה עכשיו מכינה, שהוא מלצר בבית קפה פה ממול, ושהוא הספיק לטוס גם לאמסרדם וגם לאנגליה ועשה כיף חיים..והוא הוא הוא הוא הוא..איך רק עכשיו אני שמה לב כמה הוא מלא בעצמו?
לא רעדתי, לא בכיתי, לא התעלמתי, לא כאב לי.
הייתי אני. לבשתי שמלה מקסטרו שנקנתה שלוש דקות לפני, כי היה מבצע והיה לי חם. נעלי עקב יפות מאלדו, והייתי עם משקפיי הראייה-נהיגה שלי, כי ידעתי שאראה אותו. ורציתי לראות. רציתי לנפנף לו בפרצוף "כן, זאת אני עכשיו, ככה נראה מה שהפסדת, ואני לא חוזרת, לא מתכוונת להפגש איתך, לא רוצה לדעת עליך כלום. אני שונה לגמרי. לא שמנה, יותר בוגרת, יותר חכמה, ויודעת שלפח הזה - אני לא נופלת. שוב."
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
