תהיתי כמה זמן כל האידיליה הזאת תמשך.
רציתי לספר את כל הסיפור, אבל זה ממש מסובך בלי להכניס שמות, ולא בא לי. גם לא בדיוניים.
בגדול, היו לי חמישה חברות קרובות. נשארה רק אחת, מתחילת הטיול.
זה קצת מסובך, אבל הולך ככה:
אחת שהכרתי בסוף הטיול, וחברה שלה. ושניים שהכרתי לפני שטסתי.
כי אחת תפסתי על שקרים, השניה חברה שלה ויש לה חבר אז היא כבר לא באופק.
והשלישית מקנאה לי על כל דבר קטן, אז התרחקנו. והרביעית לא מדברת איתי, כי השלישית לא מדברת.
פעם היינו חמישייה, האידיליה הזאת לא נמשכה כל כך הרבה זמן.
זה לא מפריע לי שהן לא התלהבו אחת מהשניה כל כך, בסדר, אבל למה ממני להתרחק? כולן ביחד! למרות שהן לא מדברות אחת עם השניה.
זה כואב לי.
זה לא שחסר לי חברים, יש לי את אלו מהתיכון, חברה ממש טובה מתחילת הטיול, חברים מהמועדפת.
אבל עדיין...משהו שם כואב.
שעות של נסיעות ופקקים מהבית לת"א, רק בשביל לשבת איתן, נעלמות בשניה אחת.
ושעות של שיחות נפש.
ושעות של עידוד ותמיכה.
ושעות של ריכולים.
שעות של ישיבה בבית קפה.
ושעות של רביצה בים.
מצד אחד, בא לי להגיד מה אכפת לי, למה אני כזאת, למה כל כך חשוב לי שהכל יהיה בסדר עם כולם, שאני אהיה בסדר עם כולם, וכולם איתי.
מה אכפת לי? למה אני לא אומרת לעצמי, שזאת אשמתן, כי זאת באמת אשמתן!
הן שיקרו לי, הן מחפשות אותי מאז שרזיתי על כל דבר, הן לא רוצות לבוא אליי כשאני מארחת את כולם, הן לא קוראות לי לבוא לבילויים, אותה תפסתי עם בת דודה שלה בים בזמן שהיא אמרה לי שהיא תקועה בבנק, אני אף פעם לא שיקרתי להן, ולא קינאתי בהן. אף פעם!
אבל..למה בכל זאת כואב לי? למה בכל זאת בא לי להתקשר, בא לי לשבת, לדבר, לגשר.
אולי כי ככה אני? ואין מה לעשות..יהיה לי קשה, יהיה לי רע, יהיה לי כואב ועצוב..עד שאני אדע שהכל בסדר.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
