גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני זוכרת שהתחלתי איתך, ראיתי אותך מבשל במטבח המשותף עם חולצה של סוף מסלול ושאלתי שאלה. הלכתי לחדר לקחת משהו, וכשחזרתי היית כבר עם חבר שלך מהצוות בסלון המשותף של ההוסטל, ואכלתם. התחלנו לדבר, על הצבא, על הבית, על הטיול..ואתה יודע. זה רק מבט. צריך רק במבט אחד בשביל לקלוט אם זה שמולך בקטע, ואיזה קטע.

באותו ערב, זה היה הערב השני שלי בבוקס דל טורו אחרי שנפרדתי מנדב ומצאתי אנשים חדשים ונפלאים, ישבתי איתם לשתות רום וקולה, ואתה הלכת עם חבר שלך למסיבה ההיא באקווה לאונג' עם היתושי חול שיום אחרי גרמו לי ללכת לבית חולים והשאירו לי צלקות עד מקסיקו.

במסיבה רקדנו קצת, והתנשקנו, ואז הבנו שצריך לקצר תהליכים ולחתוך.

אז חתכנו להוסטל, חדר ליד חדר, נכנסנו לחדר שלך, ועשינו סקס מעולה, והיית בעצם הסקס הראשון שלי בטיול.

יום אחרי כבר המשכת הלאה, ובפעם אחרי זה התראנו בפורטו וויחו, בקוסטה ריקה. וגם שם - מסיבה, שיכורים, הולכים אליך לחדר, עושים סקס, ובסוף גם שרנו, ונרדמנו. ובבוקר קמתי, התלבשתי ונעלמתי.

ופעם אחרי זה נפגשנו בניקאראגואה, באיזה הוסטל בצפון, בליאון, והחדרים היו רק דורמס של 6 ומעלה אנשים, אז הלכנו לשירותים. והשומר כמעט תפס אותנו, וניסה לפתוח את הדלת ואמרת "estoy aqui" בשביל שיבין שתפוס.

ובגוטמאלה, גם..ואז זהו. אני נתקעתי בגואטמלה, ואתה המשכת, וכשהגעתי למקסיקו וראיתי את החבר'ה שלך, כבר היית בבית.

אני זוכרת שישבנו, אני ומאיו, לילה אחד, אחרי שחזרתם מטראק, והיא סיפרה לי, שאתה הולך ככה כי גילו לך ניוון שרירים לפני חצי שנה, ניסית להשאר בצבא, וגם שבתור מתנדב לא יכולת, עזבת אחרי חצי שנה של ניסיונות ויצאת לטייל. וגם שכל הטראק חבר שלך עזר לך לעלות, ולא ויתרת, והיית מלך, פשוט מלך.

אני זוכרת שכאב לי. אתה כל יפה שזה כואב, וחד מחשבה, ועדין. ואם זה לא היה קורה, אז כנראה היית נשאר מ"פ. או יוצא לחל"ת, לחוות ולחזור.

אני זוכרת ששאלתי את אלוהים למה. למה דווקא אתה. מה עשית רע בחיים שמגיע לך את זה? אני זוכרת שנכנסתי לאינטרנט וקראתי שהזמן הולך ואוזל. זה לא משהו שייפתר, מחלה חשוכת מרפא. מחלה שרק מחמירה עם הזמן. מחלה שאחרי שנתיים שלוש מאותו הרגע שמגלים אותה, הבן אדם שלקה בה כבר לא בן אדם.

והיית יותר מחצי שנה מאז, וצלעת, ואני זוכרת שבבוקס בתוך עננים של שיכרות ושיכרון חושים שאלתי אותך למה אתה הולך ככה ואמרת לי שזה בגלל שאתה שיכור, וכשראיתי אותך בניקאראגואה באור יום, עוד לפני שהספקת לראות אותי, הסתכלתי וראיתי שאתה עדיין הולך ככה. ומה הסיכוי שלך להיות שיכור ב10:00 בבוקר? לא בנקודה שהיינו. ובגואטמלה, חיכיתי שתבוא לחדר, וכשעמדת בחוץ, פשוט משכתי אותך לבפנים שתכנס כבר, ונישקתי אותך. פשוט לא דיברת על זה. לא עם כולם. לא איתי.

לא הייתי דוחה אותך בגלל זה, אתה כל כך נפלא ונהדר, ולרגע רציתי אני לבוא ולדבר, ולחבק, ולהגיד לך שכואב לי לשמוע, אבל אני יודעת שלא סיפרת כי לא חיפשת רחמים.

ואתמול. אתמול ישבתי עם חברים מהטיול, אלו שלא היו חלק מהגל, אלו שבאו באמצע להעביר חודשיים גואטמלה-מקסיקו. ישבנו בבאר וראיתי אותך. ולא ידעתי מה לעשות. לגשת או לא? להגיד שלום? ואם ישאלו אותך מי אני? מה תגיד להם? "אהה..אחת ששכבתי איתה בטיול"? ואז חשבתי עליך. שאני יודעת שאתה נפלא, וגם אם תגיד את זה, מה אכפת לי? זה טיול! אז בהתחלה התבוננתי. ראיתי שיש לידך מקל הליכה. ראיתי שכל מי שמדבר איתך מתכופף ומדבר איתך לאט, לפי תנועות השפתיים. ראיתי שרזית כל כך, שהשרירים שלך, הכתפיים הרחבות נעלמו. ראיתי כאב בעיניים, כאב בחיוך שלך. ניגשתי, אמרתי לך שלום, והבאתי לך חיבוק, הרגשתי את היד שלך מחבקת חזק מדיי ומשתהה מדי כי אתה כנראה לא מרגיש אותה, זה התפשט..

שאלתי אם הכל בסדר, וענית שכן. ובדיוק עמדנו ללכת. וגם על מה היינו מדברים? מה איתך עכשיו? מה אתה עושה? מתי תסיים? לא יכולתי לראות אותך נעלם לי מול העיניים עוד קצת. לא יכולתי לראות אותך קמל. התשומת לב שנתתי לפרטים הקטנים גם ככה הכאיבה לי. שראיתי שאתה לא אותו דבר.

כשהגעתי הביתה, הבנתי, שאולי זאת הפעם האחרונה שאראה אותך. בחיים. ושאני מקווה שאתה מוקף בכל האהבה שבעולם, כמו שראיתי אתמול. ואני עוד יותר מקווה שעד שתעלם, עד שלא תוכל לסבול יותר, שימצאו משהו שיוציא אותך מזה. אותך, ועוד רבים כמוך, שהם בסך הכל אנשים טובים בלי הרבה מזל.