גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

יושבת במיטה הפלאפון על אדן החלון, ופתאום "בלינג!!". הודעה מהפייסבוק.

"נו, מה יהיה? אני מתגעגעת. מאוד..."

לענות? לא לענות? להראות לה שקראת ולא ענית? בודקת אם אני מחוברת לפייסבוק ושכחתי לסגור אותו. שכחתי. טוב, זה בלתי נמנע. אני לא מתגעגעת. אז אני לא אומרת דברים שאני לא צריכה. בפעם האחרונה שדיברתי איתה כעסתי עליה בטירוף, כי תפסתי אותה בפעם המי-יודע-כמה על שקר. הטסתי אותה מהוואטסאפ שלי לחסום, מרשימת אנשי הקשר בפלאפון. ורק בפייסבוק השארתי. בעיקר בשביל שתראה שיש לי חיים הרבה יותר טובים אחרי שזרקתי אותה משם.

"אנחנו צריכות לדבר" עניתי. "אז בואי נדבר". ממש. פה. ככה. בפייסבוק. נראה לך? "זה לא לפה, לא להודעות, לא לטלפון". "אז נפגש" "כבר 23:00 בלילה" "ברור שלא עכשיו, כשיסתדר לך" "סבבה".

הכדור בידיים שלי. האם לבעוט אותו לשער? זה יהיה גול עצמי. כי אחרי שכולם שאלו איפה היא, והסברתי להם שאני לא מתכוונת לחזור לדבר איתה, זה לא הגיוני שפתאום נחזור לדבר. זה צבוע, זה דו פרצופי, זה לא אני. ולא חסר לי שהיא לא חלק מחיי. פחות כאבי ראש, פחות שקרים. השיחה הזאת. אם תהיה..כי כרגע היא עומדת בסימן המתנה רציני, תהיה קשה. כי אני אגיד את כל מה שיש לי להגיד. אני אספר לה שאני יודעת שבזמן שהיא שכבה עם גיא, ידיד שלי, ושיגעה אותו שהיא רוצה מעבר-לא רוצה מעבר-רוצה מעבר-לא רוצה מעבר..היא יצאה עם ידיד אחר שלנו מהטיול. ובאותו הזמן הייתי החברה הכי טובה שלה! הכי! והיא לא סיפרה לי כלום. שמעתי את זה מאנשים אחרים. ועל כל שאר הדברים האחרים, על השקרים, שהבנות מהטיול שונאות אותנו ומרכלות עלינו כל היום, וגרמה לי לריב עם החבר'ה מהטיול, שאני אוהבת אותם אחד-אחד. בסוף התנצלתי, והשלמנו. אבל הייתי מה-זה קרובה להפסיד חבר'ה שווים בגללה. ובעצם, לכל חבר'ה, לכל חור שהיא נכנסה בחיי, היא הרסה, השחירה, ניסתה לבודד אותי, למדר  אותי, עשתה הכל, אבל הכל, שאני אהיה תלויה אך ורק בה. לקחה אותי למסיבות שהייתי בטוחה שרק שתינו שם, ובסוף מתגלה שהיא קבעה שם עם עוד אנשים שאני לא מכירה בכלל. לא הכירה לי את החבר'ה שלה, שבקושי יש לה, אבל לא הכירה לי. העיקר אני הכרתי לה את כולם, ברמה שרוב האנשים שהיו ביום הולדת שלה, היו החברים שלי. היא הפריעה לי באמצע סקס עם אור! שהיא ידעה שאני אצלו, והתקשרה, ושלחה הודעות, וגם שאמרתי לה שאני עם אור, זה לא כל כך עניין אותה, היא עדיין המשיכה לשלוח הודעות ולהציק, עד שהוא כבר התעצבן. והוא אחד האנשים היותר שלווים שאני מכירה. ושהיא לא ענתה להודעות של אחד משני הידידים הכי טובים שלי, שהוא בסך הכל רצה עזרה ממנה בעבודה.

עכשיו, כשנזכרתי, אני חושבת שגם לי מותר לשמור טינה. ואני לא כזאת בכלל. אבל לפעמים מותר. והיא יכולה לחכות, אני לא חושבת שאחזור לדבר איתה. ואם אחליט לדבר בסוף, זה לא יהיה כמו פעם. אני כבר לא סומכת על מילה שיוצאת לה מהפה, ואני תוהה...האם אני באמת צריכה את זה?