גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

לנבור בעבר. תכונה שקשה לי להיפטר ממנה בשנתיים האחרונות.

אם פעם הייתי אומרת לעצמי, יאללה היה, קרה, נגמר. נקסט.

היום כמו איזה פוסט טראומה אני חוזרת ומנתחת כל אירוע.

לפני שנה הייתי ככה, ומה חשבתי, ואיפה אני היום.

בדרך כלל זה מבאס ולא בא לי לחשוב, בעיקר לא היום, איפה הייתי לפני שנה.

אבל. אני קוראת ספר, ושוקעת במחשבות, פותחת מחברת ללמוד ומחשבותמחשבותמחשבות.

ואני כמעט ולא ידעתי, כמעט ושכחתי, אבל גיחה קטנה לפייסבוק הזכירה לי.

יש לו יום הולדת. להוא שרציתי והייתי מוכנה לעשות הכל בשביל הביחד הזה. ובסוף הוא בחר במישהי אחרת.

תשובה לתגובה שמ.ישהו כתב לי, שאני אולי יודעת מה אני שווה, אבל לא בהכרח מרגישה ככה, ויש הבדל ענק בין זה לזה.

כן, לא תמיד אני מרגישה את זה. אני יודעת בתיאוריה. אבל זה כמו לרדת במשקל. בתיאוריה ידעתי שאני צריכה לרדת 20 קילו, אבל בפועל לא עשיתי עם זה כלום באמת, והמשכתי לעשות שכאילו הכל בסדר, אבל בפנים הייתי ריקנית.

אבל כאן, זה ההפך. לא הגמור, אבל כמעט. יש תהליך, תהליך הערכה עצמית, חישוב מסלול מחדש.

הפסקתי להיות סלחנית, התחלתי להעריך את עצמי. לדרוש מאנשים שסביבי את מה שמגיע לי. הפוך - נאה מקיים, נאה דורש.

בן אדם לא קם בבוקר עם מדלייה של ״אני שווה״, ומסתובב איתה כל היום על החזה בגאווה.

מי שכן, סתם צבוע. וכנראה ריקני מבפנים, בדיוק מה שהייתי לפני שנתיים. 

אז אני עובדת על זה. על להאמין שאני באמת באמת שווה, ושיופי זה לא הכל בחיים.

הלכתי ברחוב ומישהו צעיר צעק לי ״מה הגובה שלך?״ ״מטר וחצי״ ״איזה באסה! את כל כך יפה ואני 2.14״. 

ובפנים חשבתי, יופי וגובה וחיצוניות זה הכל בחיים? לא.

ופעם כשהייתי פחות יפה והרבה פחות רזה הייתי בטוחה שכן.

זה תהליך, בסוף אני אמצא מישהו שלא יעריך אותי רק כי אני יפה ומוצלחת. כמו שהגבתי להד ששאל אותי מה עושה אותי אישה להביא להורים.

אלא כי הוא יראה הרבה מעבר לזה, כשאני אראה הרבה מעבר לזה, וזאת לא תהיה סתם מנטרה לחזור עליה.