ישבתי ברוטשילד, שמלה קטנה ושחורה עם ציורים, משקפי שמש וספר ביד. לרגע קפצה לי מחשבה לראש, ולאחריה גל שלם של מחשבות עצובות, זכרונות עצובים מרגעים בחיים.
לא בסדר כרונולוגי ולא סדר על פי מה יותר כאב או היה עצוב, ונכון שטוב לי, אבל בכל זאת אני רוצה לרגע להיזכר:
* כשנח שלח לי אסאמאס שניתקו את יניב מהמכשירים.
* כשהייתי על קבוצת איים כמעט הכי יפה בעולם והייתי שבורה מבפנים.
* כשראיתי בעיניים של נדב שהוא לא אוהב אותי יותר.
* כשראיתי שהוא לא יכול לשכב איתי, כי הוא כבר לא נמשך אליי, כי אני שמנה.
* כשהבנתי שעוד מעט אני בת 25, ומי יגיע ליום ההולדת שלי, אחרי שרבתי עם ארבע חברות טובות.
* כשסבתא נפטרה.
* כשגיא אמר לי שאני טובה מדי בשבילו.
* כשחני פתחה את הקלפים וסיפרה שהיא פתחה את הרגליים ושכבה עם חבר שלי.
* כשהייתי באף האינדיאני ומסביבי כולם מצלמים את כולם ורק אני עושה סלפי.
* כשגיליתי שיש למדהים הזה ALS.
* כשהבנתי שנועה, אחיינית שלי, הלכה לאיבוד בתוך הצרורות רעל שגיסתי מספרת עליי.
* כשגיליתי שאבא שלי בגד באמא שלי בשנים הראשונות של הנישואין שלהם.
* כשגיליתי שהיא התחתנה איתו רק כי נצץ לה אז חתונה, ולא מאהבה.
* כשאור התקשר לספר לי שיש לו מישהי אחרת שעושה אותו מאושר.
* כשהתעוררתי מבועת השקר שיש דבר כזה חברות-בנות-טובות.
* כשהבנתי שגיא נפגש עם האקסית שלו מאחורי הגב שלי.
* כשהמפקדת שלי בצבא לא האמינה לי שאני חולה בקוליטיס, עוד לפני שהצבא הכיר בזה.
* כשהבנתי שמורד סתם גרר אותי עד לב״ש בשביל להראות לחבר׳ה שלו שהוא מביא בנות מרחוק.
* כשחזרתי מאמסטרדם והבנתי באיזה עולם אני חיה.
* כשתוש סיפר לכולם שמצצתי לו עוד לפני שידעתי איך נראה זין.
* חרם בכיתה ד׳ ו י׳.
* כשהמורה למתמטיקה שאלה אותי למה הגעתי לבגרות, כי אני הרי לא יודעת כלום.
ואני בתל אביב, במקום הקסום הזה רוטשילד, יושבת ודומעת.
ובכלל צריכה להיות הכי שמחה. אבל בסדר, כי זה רגעים שצריך מדי פעם להיזכר בהם, בשביל להעצים את האושר הקיים.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
