גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

זה משפט מעניין שקראתי בספר של לנה דנהאם. הייתי בים. אני לבד עם ספר, על ספסל עץ. כל תל אביב הולכת מאחורי ומלפניי ולרגעים מסוימים אני מקשיבה למה שלסביבה יש להגיד - ילד שצווח, זוג שרוצה ללכת הביתה, מטקות, איזה חתיך מלא קעקועים עם שרשרת צלב ענקית שמלמד ילד קטן לעשות מתח, אנשים מתפלאים מהים, צרפתית, עברית, אנגלית, ספרדית ומלא שפות לא מובנות שהתערבבות עם הרוח. בכל זאת אני מצליחה להתרכז בספר, ולקרוא את המשפט הזה שדיי מסביר את מה שעובר עליי.

אז מה עובר עליי. כן, השיחה הממש קצרה עם נדב שלא הובילה לשום מקום כי אני בחיים לא אציע לו להיפגש, בכל זאת, אני לא עד כדי כך מטומטמת למרות שאני מאוד אמוציונלית. והוא לא יציע כי בפעם הקודמת שהציע לפני שנתיים כשפגשתי אותו באקראי בקניון, אמרתי לו "לא" חד וברור, והסתובבתי והלכתי. גרמה לנפילת האסימון המצלצלת שאני כמעט ארבע שנים בלי זוגיות משמעותית. כן, היו גברים פה ושם, אבל שום דבר ממה שהיה לא דמה לאהבה אמיתית שלמדתי להרגיש, ה"להיות עטופה" הזה כשהרגשתי כשהייתי עם נדב, תמיד יש מישהו אחד לפחות ברקע ואם אין אף אחד זה כי אני החלטתי שאני לא רוצה וחתכתי. ואני, זאת שמגעיל אותה לראות זוגות הולכים יד ביד ברחוב, והמחשבה על להיות עד מישהו אחד עד גיל 120, והמחשבה שיכול להיות שהוא יבגוד בי, או שהוא יפסיק לאהוב אותי בשלב כלשהו, או שהוא ירצה להתגרש, או..מלא דברים שיכולים לקרות בזוגיות - שכנראה בגללם אני לא נכנסת אליה, פתאום נראו לי מתגמדים לעומת העניין הזה של אהבה. וכי כולם יכולים להיפגע וכל מה שצריך זה להרים את עצמך מחדש, כמו שעשיתי כל כך הרבה פעמים בחיי, עד שאני לא סומכת על גברים במאה אחוז תמיד. ולהמשיך הלאה.

טוב, אז ג'ו. ג'ו באופן מאוד מוזר דומה לבובי, ידיד ממש טוב שלי שרציתי לפני כמה שנים שרק השתחררתי מהצבא. ותמיד כשאני עם ג'ו, אני מרגישה כאילו אני עם בובי. וזה דיי מוזר. כי הם דומים באופן הזוי וצוחקים אותו דבר. זה מוזר כי אני דיי בטוחה שאם אגיד לבובי שאני רוצה להיות איתו. אז אנחנו נהיה. אבל המחשבה היותר עמוקה שלי היא, איך לעזאזל להפוך ידיד טוב שלי, שיודע עליי הכל, לבן זוג שאני אמורה לשכב איתו. ואם זה לא יילך? אז זה ייגמר מבחינת ידידים. ואולי בכלל אני רוצה את בובי כי אני דיי בטוחה שהוא יסכים שנהיה ביחד? ואני כל כך רוצה זוגיות עד שאני מוכנה להקריב את הקשר הידידותי שלי ושל בובי, בשביל שננסה להיות ביחד. ואני לא יודעת אם אני מתפשרת, כי לבובי אין משפחה גדולה. יש לו אחות אחת, ואבא. זהו. אמא שלו נפטרה לפני הרבה שנים. וזה מבאס אותי שזה הכל, בעוד שבצד שלי יש שבט שלם. אני רוצה שגם לבעלי תהיה משפחה גדולה. וזה הדבר השני שעוצר אותי מלהגיד לו משהו. הדבר הראשון זה שאנחנו ידידים ואני לא יודעת אם נצליח להפוך את זה למשהו רומנטי. כאילו, אני אצטרך לעשות איתו סקס. וכרגע, אני לא רואה את זה קורה. בעיקר שהוא יודע שאני עושה סקס עם ג'ו, ואני יודעת שהוא סקס עם מישהי מהעבודה שלו. פעם הוא זרק לי שזורקים לו 'למה אתה והיא לא ביחד?', וכנראה בגלל הפרצוף שעשיתי הוא לא המשיך את השתלשלות האירועים, כי אז זה היה נראה לי בלתי סביר בעליל.

כל העניין הזה עם בובי נפל עליי. ואמרתי אותו בקול פעם ראשונה לעדי כשישבנו לנשנש בפיאצה בדיזנגוף. היא אמרה לי שכדאי שאנסה, כי גם ככה מתישהו הוא ימצא בת זוג ויכול להיות שאני אחייה עם תחושת פיספוס שלא ניסיתי, והקשר גם ככה יתנתק. אז לפחות אדע שניסיתי וכן כן, לא לא.

וזה עדיין מפחיד אותי להיכנס לזה. למרות שיכול להיות שיהיה ממש כיף, ויכול להיות שהמשפחה הקטנה שלו לא תרתיע אותי, ויכול להיות שהכל יהיה ממש סבבה והוא ירצה אותי. ויכול להיות שיהיה לנו סקס מדהים. אני עדיין מפחדת להצהיר על זה בגלוי.