גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני עושה קיקבוקס מאותו סרטון מסוף 2011. ברור שמיליון פעם התחלתי ומיליון פעם הפסקתי והתחלתי שוב, כי אם אני כבר לוקחת סטרואידים, אני מתעלת את הוואטאבר שמצטבר לי בגוף לשרירים. וזה גם טוב לי קצת לדמיין את השותף סטינקי מול עיניי ולתת לו בוקסים דמיוניים על זה שהוא נכנס להתקלח לפניי אתמול ושלשום ולא שאל ותמיד זה קורה כשאני ממש ממהרת ויש לי סדר זמנים מדויק להפליא למאחרת כרונית שכמותי. בובי משתגע שאין בי לחץ גם כשאני לא עומדת בזמנים, הזמן יחכה לי. העולם יחכה לי. 

היום עשיתי קיקבוקס וחשבתי על עצמי בפעם הראשונה כשהתחלתי, מי הייתי. הייתי בת 22, גרתי עם ההורים, עובדת בחברת כוח אדם כמזכירה, ניסיון קודם כמתדלקת בתחנת דלק, שוקלת 18 קילו יותר, ביטחון עצמי נמוך, חבר שעזב אותי לטובת דרום אמריקה, מבואסת על החיים, רעבה בטירוף, לא מגשימה את עצמי, עם חרטה גדולה על הדרך שהובלתי את הקשר הזה ומפצה על זה בקניית בגדים חסרת תקדים. הייתי חוזרת מהעבודה מותשת, מחליפה לבגדי ספורט ומתחילה לבעוט ולאגרף את האוויר ולדמיין מולי את הגיסות הכלבות של האקס, את המנהלת שלי ועוד שתי בנות מהעבודה שחיפשו לעשות לי חיים קשים בתיוקים. בחיים לא הייתי חושבת שאני אהיה מה שאני היום.

וזה מביא אותי להיום. אני עוד כמה ימים הולכת להודיע לבעלת הדירה שלי באופן רישמי שאחרי שנתיים אני עוזבת את הדירה ואת תל אביב בכלל. אני הולכת לחזור לעיר הולדתי שלא רחוקה כל כך מתל אביב, אבל כרגע נראית לי מקום מפחיד ולא מוכר. אני עוברת לשם עם חבר שלי שהיה עד לא מזמן הידיד הכי טוב שלי. אני אשלם הרבה פחות ממה שאני משלמת כאן, אבל זה יהיה רחוק מכל מה שאני מכירה. אני לא אלך ברגל לים ולא לסנטר ולא לשרונה ולא לעזריאלי ולא לדיזנגוף ולא לכיכר רבין ולא לאבן גבירול ולא לנמל ולא לבערך כל מקום שעכשיו אני כן יכולה פשוט ללכת אליו. אני אצטרך להיסחב באוטובוסים שיארכו לפחות חצי שעה, אני אשאיר את מעגל החברות שלי בתל אביב. את הלימודים שלי. את הים שלי. אני מסתכלת על החדר שלי עכשיו ולא קולטת שעוד רגע כל זה ייגמר ושנה הבאה באותו הזמן זה יהיה שייך למישהו אחר שהוא לא אני ומי יודע מה הוא יעשה מהחדר הענק הזה עם הדלת למרפסת והחלון מעל למיטה כשמסתכלים ממנו ללמעלה רואים את השמש בין הענפים של העץ שהשכן קושר אליו את האופניים והארון הלבן ואולי אמכור את הספה הכתומה והספונת האדומה וזה יהיה שלו וימשיך להתכתב באופן מושלם על הרצפה החומה-צהובה משנות ה-50 והחלל הענק של החדר ואולי לא, ומה הוא יעבור כאן או מה היא תעבור כאן ואם עדיין יהיה כאן ריח של וניל פטצ'ולי של ללין או קוקוס לסירוגין? אתמול לא קבעתי כלום ונשארתי בבית כל היום והשתגעתי לבד, כל כך השתגעתי שמצאתי את עצמי ב21:00 הולכת להסתובב ברחוב כדי לנקות את הראש ואני חושבת לעצמי שאם ככה אני אהיה לבד בעיר אחרת נטולת חברים אני אאבד את זה לגמרי.

ואני מפחדת, בכנות, אני נעה בין איזה-כיף-לי-אני-עוברת-לגור-עם-חבר-שלי לבין חרדה על הקשר שלנו ועל הקשר שלי ושל חברות שלי ועל החופש שלי שהתרגלתי אליו ועל שעות מתות שאולי יהיו לי ואצטרך למלא אותן בהתעסקות באיןלימושגמה בשביל להעביר אותן. אני יודעת שזה טוב לנו אבל אני מפחדת שאולי זה מוקדם מדיי לעזוב הכל וללכת ומצד שני אם לא עכשיו אז מתי? עוד שנה שהוא יהיה קרוב לגיל 30 ואני לגיל 29 ורק אז נעבור לגור ביחד? וזה מפחיד אותי לחשוב על הגיל שלנו כי אנחנו כל כך לא זוג כזה שנראה או מרגיש בגיל הזה. ואני מריצה את השנתיים האחרונות שלי כאן ואני באמת לא מתגעגעת לאווירת הזיונים הזאת וכל האופי התל אביבי הלא מתחשבן הזה, אבל מצד שני אני בחרתי עד כמה ומתי לטבוע בו או להטביע בו את עצמי והדרך החדשה שלי רחוקה כל כך ממה שחוויתי עד עכשיו שאני מפחדת שאני אאבד את עצמי בתוכה או שאמצא את עצמי מחדש..