גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.
"את הרעל שבפנים צריך להוציא החוצה. יש מיליון דרכים לעשות את זה. אני כתבתי את הכל, וכשקראתי את זה מאוחר יותר הבנתי כמה התחזקתי". |
 כינוי:
בת: 36
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2016
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
| 12/2016
משבר גיל ה-28.
אתמול כשנכנסתי למיטה והבנתי שבעוד כמה שעות אני אקום לעוד שבוע של עבודה, התחלתי לבכות. לא כי אני לא אוהבת את העבודה שלי, אלא כי שוב מתחיל לו עוד שבוע מטורף שבסופו לא אאמין שכבר הגיע יום חמישי. וכי החיים טסים. אמרתי לבובי שאני מתגעגעת לימים ללא שכר דירה, שלא היינו תלויים בכלום, שהיינו יכולים לקחת טיסה לכל מקום בעולם ולהגשים את עצמנו ולטייל ולחיות איך שבא לנו. שזה לא הגיוני שסרט(!) ליגה ז׳ של ז׳אק אפרון יגרום לי להתגעגע לטייל. שהחיים טסים, שההורים שלי מזדקנים. על כל שיחה שאני מתנתקת עם אמא שלי אני מצטערת שאני לא יכולה למשוך עוד דקה. בכדי שבעתיד, מתישהו, אני ארצה להתקשר ולדבר איתה ולא אהיה יכולה כי היא לא פה. לזכור אותה עוד, את הקול שלה, את הריח שלה. הפחד הזה מלהצטער ולהתחרט על דברים שעשיתי או שלא עשיתי. וילדים, אני אצטרך יום אחד ללדת וזה מפחיד אותי כל כך שיהיה יצור קטן שאצטרך לגדל ולחנך ושיהיה תלוי בי ושאהבה שלי אליו לא תדע גבולות כי הוא שלי ואי אפשר ואני גם לא ארצה להחליף אותו. ופתאום אני קולטת שאני בת 28 ואיך זה קרה הרי לפני רגע הייתי בת 18, 20, השתחררתי מהצבא והרגשתי כל כך זקנה ועכשיו? מה אגיד על עצמי עכשיו? ואני יודעת שיהיה נהדר בתכלס אבל הלא נודע הזה מפחיד. העניין הזה שאין להתפרק יותר במסיבות בסוף שבוע עם ריקודים וסמים, נגמרה הבריחה הזאת. וזאת היתה בריחה נהדרת, חייתי בבועה. וזה נגמר עכשיו. בסופי שבוע שלי הם בעיקר לימודים ומאמצים אדירים לצלוח את הישורת האחרונה של האוניברסיטה הפתוחה וסרטים בקולנוע או בבית ואולי לשבת באיזה באר עם חברים ואיפה הימים שהייתי חוזרת מאוחר וישנה עד מאוחר והכל היה מוגזם. זה נראה לי כמו חיים אחרים שאני לא מאמינה שנגמרו. אני אוהבת לצאת למסיבות, מוזיקה זאת תרבות משחררת וכשיצאתי למסיבה הזאת הבנתי שתל אביב נשארה אותה תל אביב - גברים עם הערות סקסיסטיות שתוקעים את הפרצוף שלהם בסמארטפון עם חיוך חצי זדוני כאילו אף אחת לא יודעת שהם בסך הכל אומרים לילה טוב לאמא שלהם או מספרים לחבר שלהם שנמצא במסיבה אחרת ועושה את אותו הפרצוף איפה הם. כאילו הכל עבר מהר מידיי למרות שמיציתי הכל עד תום. ופתאום אני מבינה שאני אהיה אשת קריירה ואמא שרצה ממקום למקום מהעבודה לילדים ובעצם - עוד בורג במכונה קפיטליסטית משומנת היטב. ואמרתי לבובי שבא לי שנטוס לגואטמלה ונפתח הוסטל ונחייה ככה והוא צחק ואני אחריו כי זה כל כך לא ריאלי. יש אנשים שנולדים ויודעים מה הם רוצים להיות או לפחות מה הכיוון שלהם ולי יש כיוון ממש כללי ומי מבטיח לי שאגשים את היעד. מעולם לא חלמתי על להיות אמא או להתחתן או לעבוד בעבודה אמיתית. תמיד חייתי את הרגע ומה שיהיה-יהיה. הכל קרה מהר כל כך ואני מפחדת שיום אחד אתחרט על משהו שלא עשיתי, אמרתי או חשבתי. אם אני חושבת על חמש השנים האחרונות, אני לא מצטערת על כלום כי תמיד ליוותה אותי המחשבה שמה שאני עושה זה כי אני רוצה לעשות אותו. וזה מקל באופן מסויים. ועכשיו אני יודעת שאני מתחילה תקופה אחרת שבה אין לי מושג מה יהיה, אני רק יודעת שיהיה ואין לי מושג איך להתמודד איתה אני רק יודעת שאתמודד וזהו, אני צריכה לשכוח מכל המסיבות והבילויים ולהבין שהחיים האמיתיים זה אלו, לעשות כסף, קצת ליהנות, ולחיות מסופ״ש לסופ״ש.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
