גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אל תצאי עם מישהו שלא נראה לך, כי אחרי זה סתם תתאכזבי, חזרת הביתה וישר הפכת אותו ל"לא לענות 15"(ה14 האחרים, לא בהכרח בנים) אצלך בפלאפון.

תזכירי לעצמך, לא לתת לאנשים לעשות לך טובות, כי אחרי זה את מרגישה שאת חייבת להם, וזה יוצר מצב שאת יוצאת עם היצור הזה ששומע מזרחית ושואל אותך למה את לא מנענעת, וכשאת משמיעה לו את לינקין פארק, סיסטם וכנסיית השכל ואומרת שזאת המוזיקה שאת אוהבת, הוא אומר שזה לא מוזיקה, זה צרחות.

ואת עונה לו, (כי את אוהבת לענות, את לא אוהבת לשתוק, את רוצה שכולם ידעו שאת לא תסתמי את הפה, אם לא תסכימי על דבר שנאמר.) שהמוזיקת "ניבין-סטייל-בואו-נחתוך-ורידים" שלו לא יותר טובה.

והוא מתווכח איתך, ובא לך לתלוש לו אוזן, כי יא חתיכת ערס מטומטם!!, מה נראה לך באמת שאתה מתווכח איתי על מוזיקה?! ברגע שחתמת על "עצומת הערסים הבינלאומית" ויתרת על כמה זכויות בסיסיות להלן:

לגמור - כי אסור שתתרבה.

לשמוע מוזיקה - כי אנשים עוד מסוגלים למות בגלל זה.

לדבר - כי "כפרה עלייך" (רק לדנה מותר להגיד) ו"אבא שלך גנן?" זה הכי לא מושך.

ללכת - כי אתה הולך כמו פינגווין עם ידיים לצדדים כמו שחיין.

הדבר היחיד שמותר לך זה לצאת עם פרחות סטייל שיואו-כפרה-אני-עליי-הייתי-עושה-אותי-אם-הייתי-גבר-כוס-עמק-ערס-נשברה-לי-הבנייה.

ויצאת איתו כי הרגשת חייבת, על זה שהוא הקפיץ אותך לרעננה, ביום שישי, בגלל המירוץ המטומטם הזה שהיית חייבת ללכת לשם, כי את ביחידה לוחמת, אז "הבה נעשה פוזות" וניתן לכל הנוב'ים לרוץ והתומכ"לים יעודדו.

ופתאום הוא נזכר בתקופה שהוא היה שומר אצלך בבית הספר, וזוכר אותך בכיתה י"ב, ילדה קטנה ומושפעת עם קשת על הראש, שכל מה שמעניין אותה זה להבריז משיעורי גאוגרפיה ואם ע' מסתכל עליה. (נח, אם אתה קורא את זה - אני מרשה לך להתפגר מצחוק).

והוא אומר שגדלתי, והתייפתי, והשתנתי, ואני בוגרת מידיי בשבילו, ואני מדברת בשפה גבוהה כזאת, (כי כשנסענו אז הוא הביא איתו איזה שלישיית פרחות שישבו מאחור בשביל לקחת אותן למשכית (נר, עכשיו אתה מבין למה אני לא רוצה ללכת לשם יותר?) וכשנכנסתי לאוטו הן שאלו איך קוראים לי, אז עניתי לירי, במלרע! לא במילעל, כמו שהן רגילות..והן היו בשוק! 'מה? יש שם כזה?' וכששאלתי:"איך קוראים לכן?" הן עוד שניה חטפו התקף לב! "לכן? אה? לכם, לא?").

בעיקרון נסענו למרינה בהרצליה הוא אמר ש"זה הסטייל שלך, לא כפרה?", ברגע שחנינו הוא לא הפסיק להתווכח איתי, אחרי המוזיקה, הוא שתה וודקה, ועיקמתי פרצוף, ואז הוא שאל "את לא שותה נכון?" "אני לא אוהבת וודקה, אני אוהבת בירה" "אההה שקרנית, את לא שותה בכלל." "אני כן" "את לא" "כי אתה מכיר אותי כל כך טוב שאתה יודע אם אני שותה ומה אני שותה נכון?!" והוא שתק. :)

והוא החליט שקראתי "קפה ניטו" ולא "קפה נטו", למרות שאמרתי "קפה נטו", אבל הסתום הזה שומע עקום.

אחרי זה הוא התווכח איתי שלא קוראים לעלים בסלט, עליי בייבי, יש להם שם אחר.

בשלב מסויים החלטתי שכל מה שהוא אומר נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה, כי אני לא מתכוונת לתת למוח שלי לעבד את כמות השטויות שיוצאת לו מהפה.

בקיצור, הנפצתי כאב ראש, וברגע שנחתתי על אספלט החנייה נשקתי את החצץ השחור שהיה שם(לא באמת, נו, יש גבול) ונשבעתי לעצמי שאני בחיים, בחיים לא אצא עם ערס.

הגעתי הביתה, ושמתי באמ פי את כל הרוק מכל הסוגים שאני מכירה, צרחתי לעצמי את השירים בלב, והלכתי לישון.

אחרי כל ההווי הערסי הזה הייתי חייבת לחזור למקורות.