גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

קמתי.

הדלקתי את הפלאפון כרגיל, שתי הודעות, אחת מחני ואחת מלירן "תדברי איתי דחוף כשתקומי".

לא הבנתי, חשבתי שחני רוצה לספר לי על אמא שלה, ולירן פגשה שוב איזה פוסטמה אחת שזרקה לה מילה לא במקום והיא רוצה לספר לי על זה.

אני לא יודעת עדיין כלום.

8:00, שיחה נכנסת מחני.

"הלו?"

"לירי"

"אה מותק?"

"שמעת על החייל שנפצע מכדור?"

"מה? חני, מי זה?!"

"יניב."

"לא נכון"

"כן, לירי, הוא בבית חולים, רמב"ם בחיפה, הוא במצב קשה."

"יואו.."

יניב במצב קשה.

הולכת למשרד, מכינה נס, מניחה על השולחן ליד כולם, והכל עולה לי, נכנסת לקישור, לוטם יושבת שם, בטלפון, מחוייכת, כרגיל.."לירי, מה קרה?" אני בוכה. "טוב, אני אסיים ואני אתפנה אלייך". אני בוכה. "מה קרה?" "ידיד שלי...מהכיתה..הוא..הוא..לוטם...הוא פגע בו כדור, מישהו ניקה את הנשק, והוא עמד שם, ו...הוא בבית חולים, במצב קשה.."

יניב במצב קשה.

"גלית, ידיד שלי, הוא היה איתי באותה הכיתה, פגע בו כדור, הוא..הוא בבית חולים עכשיו..כל הכיתה שם..."

"תלכי.אני משחררת אותך."

עליתי על א', יניב עדיין במצב קשה.

טלפון לעתי, שניהם באותו טנק, הפלאפון שלו היה כבוי, עכשיו הוא מצלצל, "לירי אני אדבר איתך אחרי זה"

"עתי, אני באה, אני בדרך, איפה אתה?" "לא נותנים לי לצאת" "איך אתה מרגיש? אתה בסדר?" "איך אני כבר יכול להרגיש?" "גם נכון.." "טוב, נדבר אחרי זה" "בסדר, ביי" "ביי".

אני, נחום, וורד ברכבת לחיפה.

טלפון מענבל.

'אני מפחדת לענות לה'.

'תעני!'.

"הלו?"

"לירי..הוא.."

"הוא מה?"

"הוא..במוות קליני!"

"מה?"

"הוא במוות קליני! את קולטת? יותר יניב לא יקום! הוא יהיה צמח!"

"לא, נו, ענבל, יהיה בסדר, אנחנו בדרך, אפשר להתעורר מזה."

"הרופאים יצאו, הם אמרו שהוא במצב אנוש, מוות קליני לירי, זה יניב, את קולטת?"

"אני לא מעכלת.."

הגענו לבית חולים.יניב במצב אנוש, מוות קליני.

לירן, שני וענבל שם, בוכות.

אני מחבקת אותן, לא בוכה, לא מרשה לעצמי.

ורד בוכה.

עולים למעלה.רואים את כולם, מלח הארץ, אחד מ"כ, שני שוטר צבאי, שלושה במודיעין שדה, עוד שניים במג"ב, עוד שניים בהנדסה קרבית, שניים בדבור של חיל הים.רוצים לחייך אליהם, אבל אי אפשר, כולם שותקים, "היי" קפוא, החבר הכי טוב שלו יושב לבד, בפינה, בוכה, אני נגשת אליו "יאיר, בוא שב איתנו." "עזבי לירי..אני בסדר פה." "לא, יאיר קום, אל תשב פה לבד" לוקחת לו את הפלאפון ואת היד, מושכת אותו..הולך אחרי..יושב איתנו.

יניב במצב אנוש, מוות קליני.

השעה כמעט 18:00, אמא מתקשרת, אני צריכה לחזור, כולם נפגשים ב19:30 לארוחה משפחתית.

אני נפרדת מכולם, עולה על הרכבת הראשונה לת"א.

מגיעה למסעדה בראשון לציון.חיוורת, עייפה.

"לירי, הכל בסדר?" כולם שואלים. "כן, אני בסדר, יהיה בסדר."

מספרת לאחי, היה בתותחנים, אני מאמינה שהוא מבין.

הוא אומר "מה, ככה? נפלט כדור?! לא יכול להיות"

"אני יודעת, אייל, הם שחקו באיציק."

"איך את יודעת?"

"כי איך נותנים לחייל לנקות נשק בלי לפרוק אותו קודם?"

"נכון."

"והם היו רק שלושה בחדר, הוא ועוד שניים, ואף אחד לא מודה שזה הוא, הכדור עבר לו מהצוואר לראש.זה איציק."

יניב, מצב אנוש, מוות קליני.

SMS מנחום.

"זהו"

"מה זהו?"

"נגמר?"

"הוא מת?"

"כן"

"שקרן..באמת?"

"לפני 5 דקות הודיעו לנו"

קמה מהשולחן, יוצאת החוצה, והכל מתפרץ לי, כל מה שכל היום אגרתי.

יניב מת, יניב, מת, הוא מת, הוא מת, מת, מת.....

יניב פוזואריק, מת.

http://news.walla.co.il/?w=//1256086

28.3.2008:

תודה לכולם על התמיכה.

אני עדיין רואה תמונות שלו בעיתון ולא מאמינה.

אתמול הייתי בהלוויה, ולא עיכלתי שזה יניב, בתוך הארון עטוף בדגל  ישראל...עד שקברו אותו והספידו אותו, עד שאמרו את השם שלו בתוספת ז"ל לא בכיתי.

וכשאמרו, הדמעות לא הפסיקו.

אחותו, נהיתה כלי שבר, ואחיו שכל כך דומה לו נשען על העץ מעל קברו של יניב מסתכל לשמיים, ילד קטן, בטח מחפש שם את אחיו הגדול, הלוחם, שיביט לו בעיניים, עם החיוך הזה שלעולם לא נגמר, ויגיד לו שיהיה בסדר.

אנחנו נזכרים בדברים שהוא אמר, וצוחקים, ליניב היו יציאות לפעמים, שהפילו כיתה שלמה על הרצפה מרוב צחוק.

היינו קוראים לו יניף, בגלל שפעם אחת אמא שלו קראה לו:"יניף בוא הבית" ומכיתה ט' עד כיתה י"ב, צחקנו על זה.

הוא לא מאלה שהיו לבד בהפסקות, תמיד היו סביבו אנשים, בכל מקום, הוא היה מתלבש כמו דוגמן, ומיליון פעם המורות העירו לו שהוא מגיע לבית הספר ולא לתצוגת אופנה ושישים חולצת בית ספר.

אני זוכרת שהם היו משחקים כדורגל במסדרון, או בקיץ היו מוציאים נייר טואלט רטוב וזורקים על הבנות, אני זוכרת שבאנגלית בהתחלה היה לו קשה, ובסוף הוא הצליח ועלה ל4 יחידות.

הוא היה ילד, רק בן 19, הוא היה מתלהב מהעניין שהוא הכי גדול בכיתה, לפני, השיחה האחרונה שלנו באייסיקיו, היתה שנפגש, חייבים לארגן איזה מפגש, ולאן כל אחד יוצא באותו שישי, ושנשמור על קשר.

בתמונה הכיתית בספר מחזור הוא מחייך, חיוך שלם וגדול, מלאך.

מה שנכתב עליו בספר המחזור אני כתבתי.

"את יניב תמיד תמצאו מוקף בחברים, ואצלו מסיבות ובנות זה מרכז העניינים. אהה כן...והוא משקיע בלימודים."

וגם רשמתי שבעוד 20 שנה אני, הוא ושי נהיה מנכ"לים של מקדונלד'ס ישראל.

כי עבדנו שם שלושתינו.

לא עברה שנה מאז שכתבתי את זה, וזה כבר לא נכון.

את האמת? אני מחכה שמישהו יעיר אותי. 

כנראה שאחכה עוד הרבה.