גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

מצב רוח לא משהו, תמיד מגיע בצירוף שמיים אפורים להפליא.

היינו בצימר, והיה נהדר. היה לי כיף לקום איתו כל בוקר בבית קטן ומעוצב רק של שנינו. עם ג'קוזי ענק וחצר עם מלא דשא, חתולים וכלב.

נוף גלילי משגע, והמון תמונות פוטוגניות.

הבטחתי לו שבסופ"ש הזה לא תצא מילה אחת מפי על דרום אמריקה, וקיימתי, נשכתי שפתיים, ולא אמרתי מילה.

לפני שנסענו אז היה סגור כל העניין הזה, שהוא טס ואנחנו נפרדים, בשדה תעופה. עד שחברתי הציעה רעיון, "למה להיפרד בכזה מצב? לא רבתם, לא היה שום רוגז, לא הפסקתם לאהוב מעולם, אז למה? תשארו, אז כן, תדברו בסקייפ, אבל תראו איך מסתדר לכם..הכי הרבה תפרדו בסקייפ. אין ברירה. אבל מראש זה לא נראה לי נכון." עניתי לה שכמו כל גבר, דרום אמריקה זאת יבשת הסמים, נשים, טיולים, וגם הוא ירצה לנצל אותה עד תום. היא אמרה שהיא חושבת שזה לא נכון לעשות. ואם היה לו צד בעניין. אז לא כל כך. אני פשוט קבעתי ולא שאלתי מה הוא חושב. וכשהצגתי לו את מה שחברתי אמרה, הוא היה מאוד סגור על זה שנפרדים וזהו זה, ומה שיהיה - יהיה. (אחרי שהצגתי לו את כל הטיעונים ל"למה כן", הוא לא היה יכול לחשוב אחרת).

התחלתי להתרגל לרעיון, יותר אני לא אראה את שתי הגיסות הפלצניות והצבועות שלו. זה לא יהיה "אני ונדב", אלא רק אני. ואני לא אצטרך לתת הסברים על כל דבר לכל מי שרק ירצה לשמוע בשביל לצאת בסדר. אם אני ארצה לקנות משהו למישהו, אני לא אצטרך להודיע מראש לכולם שיכינו את עצמם ואולי גם יקנו איזו מתנונת קטקטנות בשביל שאותו בן אדם לא יחשוב שהם אוהבים אותו פחות וכדומה. לא אצטרך לשמוע תירוצים וכסת"חים על שטויות שהגיסות שלו עושות בשביל שאני לא ארגיש רע עם עצמי. אני לא אצטרך יותר לחייך סתם, למרות שבכלל לא בא לי. אני לא אהיה חייבת תמיד להיות הכי יפה, בידיעה שכשאני אכנס אליו הביתה כולם יסתכלו עליי במבט בוחן. ואף אחד לא יקנה לי בגדים במידה לארג' בגלל שאני שמנמנה, ואני בכלל מדיום, כי יש לי ציצי גדול. ואם לא זה, הייתי בכלל סמול! אני לא אצטרך להגיע לכל מיני מסיבות קטנות ומשפחתיות ולתת נשיקות על שתי הלחיים לכולם. כלום. שקט. אני, עצמי ואנוכי. ועצב עמוק על הזוגיות שאבדה לי.

ואז הגיע הצימר, ובצימר חלמתי שאני נכנסת לחדר ושני נדב יושבים מולי. וכל אחד והטענה שלו ל"למה כן". אחד עם הטענה השיטחית שזה ה-טיול ה-גדול והוא רוצה לנצל אותו. והשני, שזה בעצם נדב הישיר והחכם שהכרתי מאז ומתמיד, שפשוט אומר לי את האמת. "אני מוותר עלייך בשביל לשכב עם בנות אחרות." כשהתעוררתי סיפרתי לו את זה. ואמרתי לו שאם הייתי מספרת לו, שיצאתי עם מישהו שנפרד ממני אחרי כל כך הרבה זמן, רק בשביל דרום אמריקה. הוא היה אומר לי שהבן אדם הזה בחודשים האחרונים רק ניצל אותי, והיה איתי כדי להעביר את הזמן. ושהוא נפרד ממני רק בגלל שהוא רוצה לשכב עם בנות אחרות ושזה לא יהיה בגידה. כנראה שהחלום הזה עורר בו מחשבה.

כשחזרנו הביתה, לפני שהלכנו לישון, דיברנו בטלפון, והשיחה התגלגלה על החלום הזה. והוא אמר לי שהוא הבין שהוא כן רוצה להשאר איתי, גם כשהוא יהיה בדרום אמריקה. בקשר לבנות האחרות הוא לא יעשה את זה, והחלום שלו, וגם שלי, זה שאני אצטרף אליו בשלב מסויים של הטיול. וכמו שחברתי אמרה, נחזיק, או ננסה לפחות להחזיק מעמד כמה שאפשר. ויום אחרי שדיברתי איתו על זה, הוא אמר שהוא זוכר את מה שאמר, אבל הוא לא יודע באמת מה יהיה, ויש לו עד הטיסה חודש וחצי. ואז כנראה תיפול ההחלטה האמיתית.

הוא לא אוהב לשמוע על החיים שהיו לי לפניו. הוא לא מבין שכל זה נבע מאי הגשמה עצמית. מנסיון לחפש את עצמי, את מה שאני רוצה. הייתי יוצאת עם גברים. לפעמים לא הייתי חושבת הרבה ועושה מה שעשה לי טוב באותו רגע. זה לא היה ניצול מצידם, אולי אפילו ניצול מצידי. לא הייתי כל כך גרועה, כי היו כאלה שחתכו בגלל שלא הסכמתי לחיות לפי הדפוס שלהם או לקיים איתם יחסי מין אחרי כמה ימים ספורים. בסך הכל תקופה של סיפוק עצמי בלי לחשוב יותר מדי ובלי לדפוק חשבון.

והוא, גם הוא היה ועשה. אם זה כשהיתה לו חברה, או בלי חברה, או עם חבר ביחד וכל מיני צירופים מוזרים כאלה, שאני, טלית שאינה בכלל תכלת, לא היתה עושה. אני רוצה לדעת מה היה שם לפני, כי אני יודעת שהוא לא כזה. הוא התבגר והשתנה והבין שהכי טוב שיש לו מישהי כמוני. שמיישרת אותו. וחכמה. לא כמו הפוסטמות שהיו לו עם העגיל מעל השפה. (היה מקרה שראינו מישהי עם עגיל כזה הולכת ברחוב, ואמרתי לנדב שיראה איזה "עגיל שרמוטות", ככה זה נקרא בשפת התיכון פעם, יש לה. הוא קצת הסמיק ואמר לי שלחברה שלו לשעבר היה גם כזה. נחרדתי).

ועכשיו, עכשיו יש לנו תאריך פרידה, בשדה התעופה אי שם באמצע דצמבר. אני לא אצטרף אליו כנראה, גם לא אחרי חצי שנה, כי אני לא יודעת איפה אני אהיה.

ההוא, שהיינו עושים קצת שטויות כשהיינו חיילים בכל מיני פינות אפלות ביחידה שמע על זה. ומאז הוא לא מפסיק לדבר על כמה שהוא מתגעגע לזה. ושאני חייבת יום אחרי לדבר איתו. הוא לא מבין שאני כבר לא אותה אחת, וכנראה שיום אחרי אני אבכה ממש. ואני לא בטוחה שאני ארצה להכיר מישהו. ועל אחת כמה וכמה לשכב עם מישהו. אבל הוא גבר. וזה מה שחשוב לו. כלומר, הזין שלו. לא אכפת לו שתבוא אליו אישה שבורה נפשית אחרי שהחבר שלה בשנה האחרונה טס לדרום אמריקה והשאיר אותה פה עם עיניים אדומות וגעגועים. לא. אכפת לו רק שאני אתפשט. ואעשה את זה לאט, אם אפשר.

זה לא יקרה.