אני יודעת שקשה איתי, כי אני קולנית, בעלת אובר ביטחון עצמי, אומרת מה שבא לי, עושה מה שבא לי, פרפקציוניסטית, לפעמים לא חושבת פעמיים, מוחצנת, מחייכת המון, תמיד שמחה, ושאני במצב כפית נצחי, ושאני מאוד ביקורתית, ויש לי להגיד על כל דבר משהו, ואני אגיד אותו ולא כזה אכפת לי איך הצד השני יגיב, זאת שהולכת רק עם בנים, קשה לאכול אותי.
אני יודעת, ושמעתי על עצמי את כל זה, ומעבר לזה.
מה שגרם לי להיות כזאת, אלו בנות כאלה, תמיד הייתי קומפקטית, עם עיניים גדולות, מגיל קטן הייתי שתקנית, ביישנית, לא מעזה (היום אני יודעת שהמעז מנצח..), לא מגיבה על כל דבר שאומרים לי, בולעת את הצפרדע, מנסה לתקן את עצמי, למצוא בי את ה"לא בסדר" כשבנות אחרות, שהיו גבוהות ממני בלפחות 5 ס"מ היו צועקות עליי ומביאות את חברות שלהן לצעוק עליי, ומסובבות את כל השכבה נגדי, תמיד עליי היה חרם, תמיד הייתי הכי חלשה, זאת שכולן אוהבות לשנוא, אבל עדיין חברות שלה, זאת שכולן מרכלות עליה מאחורי הגב, אבל עדיין קוראות לה לבוא לסיבוב, עם השנים השלמתי עם זה.
בכיתה ו', החלטתי להפסיק לשתוק.כיתה ו', היתה נקודת מפנה.אני לא זוכרת מה הוביל לזה, כנראה הסיטואציה שפשוט נמאס לי להיות זאת שכולן דורכות עליה.ובכיתה ו', לראשונה, איזו מור אחת מהשכבה שלי, אמרה לי משהו, והגבתי, אמרתי לה מה שאני חושבת עליה, ואיזו מיכל אחת ניסתה להגן על מור, וגם למיכל מסרתי הודעה רישמית על מה שאני חושבת עליה, ושתיהן היו בהלם! אני זוכרת אפילו שמור אמרה "יוו היא מחזירה!" הן כל כך היו בהלם, שאני אפילו הייתי בהלם מזה שהן היו בהלם שבכלל אמרתי את מה שאמרתי.
ואחרי זה הן לא פנו אליי יותר, ואפילו פחדו לפנות אליי.ואני הבנתי, שכמה שאני קטנה, אני צריכה להתחיל לדבר, ולהתחיל להגיב ולהתחיל להשחיז מרפקים ולשנס מותניים לפתוח את הפה ולהגיד לכל אותן בנות מה אני חושבת עליהן.
תמיד הייתי אומרת את מה שאני חושבת, ואז שהרוחות היו נרגעות הייתי הולכת לשירותים ובוכה, וכל הנשמות הטובות היו באו לנחם ולהגיד לי שוב שאמרתי לה את מה שאני חושבת ובאמת הגיע הזמן, ומה אני בוכה, טוב, טוב, תשחררי, תבכי, ויעבור לך הכל.והייתי בוכה, והכל היה עובר לי, כאילו הייתי בוכה את העצבים שלי החוצה, נרגעת ונכנסת לכיתה עם חיוך גדול כאילו כלום לא קרה, כאילו בכלל לא בכיתי לפני שנייה.
בכיתה י', היה עוד חרם גדול, והחרם הזה היה הרבה יותר מתוחכם מהחרם ההוא.כי בכיתה י' כבר אפשר להגיד עלייך שאת מוצצת ומזדיינת, מה שבכיתה ו' לא היה אפשר להגיד, כי את בכיתה ו' (אני לא יודעת איך זה היום, אבל בכיתה ו' של שנת 2001 לא היו אומרים דברים כאלה), מה שגם הנהיגה אותו איזו בוצ'ה מפחידה, מפלצתית בגודלה, עם מבט שהייתי מחווירה רק כשהיא היתה מסתכלת עליי.הייתי קוראת לזה "מבט מסרטן".בכל אופן, היא גם היתה אחת שאוהבת לריב, ועוד לפני שהיא הגיעה אמרו לנו שהיא תקלקל את כל החברות הזאת שיצרנו כבר שנים, וכשהיא הגיעה, היא באמת סיכסכה בין כולם, ברמה כזאת, שכל החבורה, שהיינו איזה 30 איש, התפרקה לקבוצות.וכמובן שהיא נכנסה דווקא לאיזה ריב שלי עם חברה שלה, על איזה אחד שהיום לא הייתי מסתכלת עליו בכלל, והעונש שלו מכל הסיפור, הוא לא רק להתנצל על זה עד היום, אלא גם לרצות אותי כל הזמן, גם כשיש לו חברה (כן, הוא גם מאלה מהפוסט ההוא..) אז היא עשתה טררם מכל הפרשייה, כי היא מצאה סדק, והחליטה שהיא מרחיבה אותו, ועוד לפני שידעתי מה זה זין, אמרו עליי שכבר שיפשפתי אותו וליקקתי אותו מכל הכיוונים (שהיום אני לא מוצאת שום דבר רע בזה, אבל אז זה היה נראה לי נורא), ואז החלטתי להנמיך פרופיל, ולבנות את עצמי מחדש, ובכיתה י"א בתחילת השנה, הגיע החתיך התורן של השכבה, שבמקרה היה ידיד ממש טוב שלי עוד מימי היסודי, ולמדנו באותה כיתה וכשהתחבקנו ודיברנו וצחקנו, כל הבנות האלה פערו פה ועיניים למראה ההיסטריה שהחתיך התורן (שהשם שלו מתחרז דווקא עם ה"תורן") מדבר איתי וצוחק איתי ומחבק אותי, ואפילו דואג כל בוקר להגיד לי שלום יפה.
לקראת סוף י"א, כל אלו שכעסו השלימו איתי, ואפילו הם באו לבקש סליחה, והודו שיצאו לא בסדר, ושנגררו אחרי מפלצת ושות' וכן, ישנם גם כאלה, שעד היום, שנת 2009 (ואני מדברת על שנת 2005) לא מדברות איתי, וכאלו שלא מדברים איתי.וכשראיתי אחד מהם באיזה בסיס אמרתי לו שלום, והוא היה בהלם, גם מזה שאני כבר סמלת (אחח..קיצורי דרגות של רמ"פ א' +) וגם שאני עוד מחייכת אליו.
סיימנו תיכון ועברנו לצבא..בצבא "נפלתי" על חדר של הבנות המוזרות, אבל הכי סטלניות, אלו שכולם אוהבים, כולם רצו להיות בחדר שלנו, ופעם אלעדו'ס אמר לי "הייתן החדר של המוזרות המאגניבות" וזה באמת היה ככה.לכל אחת בחדר היתה שריטה, שעשתה אותנו החדר שתמיד שומעים ממנו את הצחוק שלא נותן לאף אחת מהפלגה לישון, ותמיד אצלנו האור היה דולק עד 3 לפנות בוקר, ורק בזכותן למדתי להרדם עם אור דולק, ולקחת את החיים בפרופורציות, כי החיים מצחיקים לאללה.
ובשנת 2009, הן החלו להשתחרר..וכשהגיע זמני, אז נשארתי, וכשבא עוד גל שחרור אז הייתי עדה לו, וגם עברנו למגורים חדשים, ולא עוד פלגת בנות מאוחדת שמחה וצוהלת, וקצת התפצלנו, ונעלמנו, והתערבבנו עם אחרות.
וככל שנשארתי, רק הייתי עדה לחיוכים המזוייפים של הבנות החדשות, והייתי שומעת את כל הריכולים שהלכו לי מאחורי הגב, ושתקתי, כי לא רציתי ליצור ויכוחים, רציתי לעשות כסף וללכת הביתה שלווה ומרוצה, באמת, לפתוח דף חדש, כי גם ככה אני לא אראה אותן בחיים, את החדשות, ולא אשמור איתן על קשר, ושניסיתי לדבר איתן, ולהבין למה הן כל כך לא סימפטיות אליי, משכתי אש, והן ניסו לריב אבל הייתי חכמה וכשהן צעקו, דיברתי בשקט, עד שהן היו צריכות לשתוק בשביל לשמוע מה שיש לי להגיד.
וכל הזמן שמעתי ביקורת שוטפת על ההתנהלות שלי, על ההתנהגות שלי, בגלל שלא הסכמתי להשאר עד 5 וחצי, ועשיתי סבב עם המשרד, גם שהם גרים בצפון ומגיעים מאוחר, ועוד כל מיני שטויות ילדותיות.
הקצינה שלי הגדירה אותי בתור מפקדת, למרות שלא רציתי להיות כזאת, רציתי לבוא-לעשות את העבודה-וללכת הביתה (יותר נכון לחדר או לזולה או לכל מקום אחר..), אבל היא החליטה."את יושבת בכיסא הזה, לך יש את המשרד הזה, אלו תחתייך, ואת מפקדת" אמרתי לה שזה גדול עליי, והיא אמרה לי להתמודד.
אז התמודדתי עם זה מצוין ארבעה חודשים, שכללו חוויה מתקנת, התחברתי יותר לבנים, ותמיד שמעתי ברקע את הריכולים שלהן, איך שהן מתסיסות את כל מי שרק רוצה לשמוע נגדי.
והתעלמתי, כי באתי לעבוד, ובטח שלא להיות חברה שלהן.
ואתמול, אתמול היה השיא, ביקשתי מהפקידה של הקצינה שלי, לעשות משהו לפני שהקצינה טסה לחו"ל, היא רוצה לדעת שהכל סגור.
(והיה כבר איזה רבע לשלוש, ורציתי לעוף הביתה, או יותר נכון, לעזריאלי, לקנות כמה בגדים, ואז הביתה, ועוד בערב הארחתי את החבר'ה לערב סושי מוצלח במיוחד.)
אז שאלתי אותה אם היא שלחה אישור במייל, ואז ראיתי במייל שכן, ופתאום, היא התחילה ופתחה עליי ת'פה ואפילו ירדה לפסים אישיים, ובאה לבקר את העבודה שלי, ודיברה בשם החבורת פלצניות שלה, לשניה הייתי בהלם, ואז עניתי, עניתי כל כך, ואמרתי את כל מה שאני חושבת עליה ועל כולם, בעיקר שהם על הזין שלי, ומצידי שתעשה לוח ותספור את הימים עד שאני הולכת, ואם מביאים אותי לכאן שוב ושוב ונלחמים על להשיג לי ימי מילואים בשביל שאבוא לעבוד, זה רק מוכיח עד כמה אני כן עושה את העבודה ועד כמה הם צריכים אותי.
השתקתי אותה כל כך, כי היא כנראה חשבה שאם היא תצעק עליי קצת זה יפחיד אותי, ויותר מזה, שאני אשתוק לה, כל כך הרבה כעס וכל כך הרבה מילים הצטברו בזמן הזה ששתקתי לכל הריכולים שלהן, שברגע שפתחתי את הפה היה לי כל כל הרבה מה להגיד...וואו.
בסוף היא אמרה לי:"עדיף שתשתקי שאני לא אביא לך איזו כאפה עכשיו" "וואו, חמודה, אני לא מפחדת ממך" "כדאי לך לפחד" "כן? בואי תוכיחי לי." והיא לא באה.ואם היא כן היתה באה, אז היה יכול להיות נחמד, פלוס זה שהיא היתה מבלה איזה שבעה עד עשרה ימים במחבוש.
סיימתי לעבוד והלכתי הביתה,ואפשר לומר לטובתי שלא ירדתי ברמה, אלא רק עליתי, כי כשהיא שאלה אותי אם היא נראית לי מטומטמת, הייתי קרובה כל כך קרובה מלהגיד לה "כן", שאין דברים כאלה, ולא אמרתי.אני שמחה שהגבתי לה, אני יודעת שאם זה היה לפני כמה שנים, הייתי אומרת לה "בסדר" ושותקת. ואז התחלתי לבכות, לשחרר את העצבים, וגם כי זה פוגע - אלימות מילולית היא יותר גרועה מאלימות פיזית, אז בכיתי ובכיתי ובכיתי, ואז התקשרתי לקצינה שלי, וסיפרתי לה הכל, ביום שני, כשהקצינה שלי תחזור מחו"ל, הבהרתי לה שאני מצפה להתנצלות, והיא אמרה שהיא תגיע, ואני יודעת שההתנצלות תגיע, אולי תחשבו שאני מנצלת את הכוח שלי בתור מפקדת, אבל אני יודעת שגם אם הייתי חיילת בחובה, הייתי פונה לקצינה שלי.
אני יודעת שקשה איתי, כי אני קולנית, בעלת אובר ביטחון עצמי, אומרת מה שבא לי, עושה מה שבא לי, פרפקציוניסטית, לפעמים לא חושבת פעמיים, מוחצנת,פלפלית, מחייכת המון, תמיד שמחה, ושאני במצב כפית נצחי, ושאני מאוד ביקורתית, ויש לי להגיד על כל דבר משהו, ואני אגיד אותו ולא כזה אכפת לי איך הצד השני יגיב, זאת שהולכת רק עם בנים, קשה לאכול אותי.
אני יודעת, ושמעתי על עצמי את כל זה, ומעבר לזה.
הרבה אוהבים לשנוא אותי, כי אני שונה, ואני לא כמו כל הנשים, אני רק נראית פגיעה וכנועה, אבל אני לא, ואני גם לא עדינה, ואני בועטת, ולא מזיזה, וזה קשה, אני "מהמוזרות המאגניבות".
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
