1913, קבול, אפגניסטן, נולדה סבתא. כשהיתה בת חמש, נפטרה אימה. והיא נשארה עם אבא שלא אהב אותה, שנשא אישה אחרת, והביא לה ילדים. היא גדלה בבית הכנסת של הקהילה היהודית, ולאחר מכן אימצו אותה זוג זקנים. בוקר יום שבת, התקבלה הבשורה המרה. כל מי שהלך להתפלל בבית הכנסת נרצח על ידי מתנקשים ערבים. ולא נשאר מי שיטפל בה. היא היתה עובדת בתור מטפלת לתינוקת. היתה קמה באמצע הלילה ודואגת לה. ילדה בת 6, לבד בעולם, עושה את כל זה רק בשביל שיהיה לה איפה לישון. בגיל 13 התחתנה עם משה. הם היו משחקים מחבואים ביחד. בגיל 17 היא הביאה את בנה הבכור, אהרון. ואחריו נולדו דוד, שלמה, ציפורה ותמר. נולדו לה גם תאומים בין לבין, והם נפטרו מאבעבעות שחורות. משה, כמו כל הגברים היהודים, היה סוחר, ולא היה נמצא הרבה זמן בבית. הוא היה מגיע פעם בכמה חודשים, רואה את ילדיו, לפעמים מכה את סבתא מזל והולך. לפעמים כשהיה חוזר היה נמצא אצל נשים אחרות. כשתמר נולדה במרץ 1948, 18 ימים לפני פורים, משה, בעלה של מזל, נהיה חולה. הוא הגיע יום אחד הביתה ושכב ולא יכל לקום, התלונן על כאבי ראש חזקים. כשהודיעו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, משה שמע את הבשורה הטובה, חייך, עצם את עיניו, ונפח את נשמתו.
סבתא מזל נשארה לבדה, עם חמישה ילדים, ותינוקת בת חודשיים. אמא של משה, ביקשה מסבתא מזל להישאר באפגניסטן, כי לא היו לה הכוחות לעלות לארץ ישראל. לאחר שנפטרה, עלתה סבתא מזל עם ילדיה לארץ ישראל. בשער העלייה, 1950. כששאלו אותה מה שם משפחה שלה, החליטו היא וילדיה להקרא "בן משה", הבנים של משה, על שמו של סבי. בהתחלה התגוררו באוהלים, ולאחר מכן הועברו לבית מפח, איפה שנמצא עכשיו רחוב המשכית בהרצליה, ממש שם למעלה, איפה שמוצב הפסל של הרצל. אחרי כמה זמן הועברו לבית, לשיכון גורדון. דירה בת 2 חדרים. חמישה נפשות. כל ילדיה של מזל התגייסו לקרבי. שריון, הנדסה. את ציפורה שלחה לקיבוץ שדות ים, ותמר נשארה איתה בבית. תמר זוכרת בתור ילדה שסבתא מזל, אמא שלה, היתה הולכת ובוכה לשכן, שהיא לא שמעה מהבנים שלה כל כך הרבה זמן, ויש מלחמות, והיא לא יודעת מה קורה איתם. והוא היה מנחם אותה ואומר לה לא לדאוג. וכשהיתה עצבנית, הייתה יושבת על השטיח ומעשנת נרגילה.
מזל חיתנה את כל ילדיה, אלבומים שלמים של תמונות של כל הנכדים והנינים היו אצלה בבית. את ההזמנות לכל האירועים היא שמרה. במקום תמונות הקירות של הבית שלה היו מלאות תמונות של הילדים, הנכדים והנינים שלה. לאחר כמה שנים, נפטר אהרון, בנה, מדום לב, ונפטר בנה דוד ממחלת הסרטן. היא נשארה עם שלושה ילדים, שהסבו לה אושר כמה שיכלו.
בתור ילדה אני זוכרת, שהייתי באה לסבתא ואחרי נישוקים וחיבוקים, הייתי נשלחת למקרר, וזה היה כמו לפתוח את הדלת של הבית של עמי ותמי, מלא שוקולדים וסוכריות על מקל. במטבח היה לה ריח נהדר של תבלינים, החרוסת שהיא היתה מכינה בפסח היתה מיוחדת במינה, והפולוב (אורז צהוב עם חתיכות עוף) שלה היה אגדי, הייתי משקה לה את הגינה, מתעללת בנמלים שהיו לה בחצר ומטביעה אותם בכוסות פלסטיק, היה לה עץ רימונים בחצר, ולול תרנגולות, ופרחים כל כך יפים, פעם אחת רציתי שהיא תשאר יותר משישי-שבת, ואמרתי לה שאני לא הולכת לגן, ושתשאר איתי, והיא נשארה. ובחורף כשהיה קר והיא היתה ישנה אצלנו, הייתי מתגנבת למיטה שלה וישנה איתה ביחד. היא היתה אישה חכמה, זכרה הכל, ידעה הכל, ניסיון החיים העשיר שלה, הטיפול בילדים לבדה, לפרנס משפחה שלמה בלי עזרה של אף אחד, לאהוב את כולם כל כך הרבה, לתת כל כך הרבה..
לפני שלוש שנים התחיל להיות קשה לה לתפקד לבד. הבאנו לה פיליפינית, שהתברר מאוחר יותר שהיתה מכה אותה. זה היה החודש בו הייתי משרתת בקריה, ובמקום ללכת הביתה, הייתי לוקחת רכבת לסבתא והולכת לבקר אותה. אחרי חצי שנה בלית ברירה שלחנו אותה לבית חולים סיעודי ברמת גן. כולם אהבו את סבתא מזל. ורק אנחנו, המשפחה, ראינו אותה דועכת לאט לאט..תמיד הייתי הנכדה החיילת שלה, גם אחרי שכבר השתחררתי. ואחרי זה, גם את זה היא לא כל כך זכרה. לא איך קוראים לי, לא איך קוראים לילדים שלה. לפעמים היא היתה בוכה ואומרת שהיא רוצה למות. שנמאס לה לחיות, שהיא חיה כבר מספיק. תמיד כשהייתי מבקרת אותה הייתי שרה לה ומנסה לשמח אותה, היא אהבה במיוחד את השיר "כשהלב בוכה" של שרית חדד שכל כך דיבר אליה. הייתי אומרת לה שאני אוהבת אותה, גם בשפה שלה, בשביל שתבין. הייתי מורחת לה לק, ושמה לה קרם גוף בפנים, בידיים וברגלים, והייתי עושה לה מסאג'. היא סבלה בשנה האחרונה מאוד. איבדה צלם אנוש. לפני שלושה שבועות התאשפזה בבית חולים, ואחרי שהוקל לה חזרה לבית אבות.
לפני כשנה שיניתי את השם משפחה שלי לשם המשפחה שלה בנעוריה, כי ידעתי, שכשהיא תלך לא ישאר לי ממנה כלום חוץ מזיכרונות. חוץ ממנה לא היו לי סבים כי הם נפטרו לפני שנולדתי. והסבתא השניה נפטרה כשהייתי ילדה. ולא יצא לי להכיר אותה ממש.
היום בבוקר סבתא מזל לא התעוררה.
מזל בן משה זכתה לנכדים, נינים, ובני נינים. אני לא יודעת עד כמה היא נפטרה בשיבה טובה, כי היא סבלה הרבה בזמן האחרון. אבל היא נפטרה מהכאב שלה. שם למעלה היא תהיה עם הילדים שלה ובעלה, אחרי כל כך הרבה שנים.
כשהלב בוכה רק אלוהים שומע
הכאב עולה מתוך הנשמה
אדם נופל לפני שהוא שוקע
בתפילה קטנה חותך את הדממה.
שמע ישראל אלוהי אתה הכל יכול
נתת לי את חיי נתת לי הכל
בעיני דמעה הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק הנשמה זועקת.
שמע ישראל אלוהי עכשיו אני לבד
חזק אותי אלוהי עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שיגמר כי לא נותר בי כח.
כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת
האדם רואה את כל חייו פתאום
אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת
לאלוהיו קורא על סף תהום.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
