היה לי מאוד קשה עם זה שנדב לא הפגין רגש כל פעם שדיברנו על דרום אמריקה, וזה תמיד היה "למה עכשיו?" "בואי לא נדבר על זה עכשיו.." וכאלה.
והייתי דיי בטוחה שהוא כבר לא מרגיש כלום ורק מעביר את הזמן, ואם הוא אומר לי שהוא אוהב אותי, שזה גם היה נדיר שיצא לו מהפה פנים מול פנים..אז זה סתם בשביל שאני אשמע מה שאני רוצה לשמוע.
והיום דיברנו בטלפון, כי אנחנו אוהבים לחפור בטלפון ולהכנס לשיחות עמוקות שם, והוא אמר/שאל מה יעלה בגורל האלבום המשותף שלנו בפייסבוק. הוא אמר שהוא לא יודע אם הוא יחזיק מעמד כשהוא יראה את האלבום שלנו כשהוא יהיה בדרום אמריקה, ויהיה לו מאוד קשה. מאוד עצוב. ושכן קשה לו שאנחנו נפרדים, אבל זה חכם כרגע.
ופתאום, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, הוא מדבר עלינו ועוד עם רגש. והוא אומר שכן קשה לו, ושהוא כן אוהב אותי, והוא כן רוצה שנחזור אחרי, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה עד אז. והוא בטוח שיהיה טוב. ושיש לנו אלבום ממש יפה ביחד, ואולי כדאי שכל אחד מאיתנו ישמור את זה על דיסקאונקי עם עוד כמה דברים חשובים וזה יהיה מן זכרון בצד, עד שהוא יחזור.
אני דווקא כן רוצה שזה ישאר בפייסבוק, בעיקר כי אני לא רוצה שהתמונות ילכו לאיבוד.
ואחרי השיחה הזאת, אני קצת יותר שלמה עם הטיסה הזאת. בזמן האחרון התחלתי לשנוא אותו שהוא עוזב אותי, ולמצוא על מה לכעוס עליו, על שטויות והוא לא הבין למה. וכל זה, האמת, פרץ עצבים אחד גדול על זה שהוא עוזב אותי ככה. מצד אחד נמאס לי ממנו מצד שני לא. אני סופרת את הימים אחורה וכואב לי. אני כבר לא שולחת לו הודעת קיטש אחרי שיחת טלפון, ואני עדיין מצפה לקום בבוקר ולגלות שהוא שלח לי. וזה לא קורה.
יש לי בראש מה לקנות לו לטיסה, אבל אני לא מסוגלת לקנות את זה. המצב עדין.
אבל עכשיו, שהבנתי שאני כן אהיה חסרה. זה גרוע להגיד שהוקל לי?
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
