בסדר, אני בסדר.
אחרי שזה נהיה כבר הנשיקה האחרונה שלנו באוטו, אז אני בסדר.
אני חצי כן וחצי לא.
בא לי שהוא ילך וישאר.
הכנתי לו כמה דברים לפרידה, היום הוא ארז את התיק ומחר כבר אחזור להיות סינגל.
דווקא שהוא הולך, פתאום הוא נזכר לעשות את זה נכון ולגרום לי לגמור, אבל ממש לגמור..כל העיוותים האפשריים, הקולות, הרעידות.
ל-ג-מ-ו-ר. כמו שאני רגילה ולא הבנתי לאן זה נעלם ב10 וחצי חודשים. חשבתי שמשהו אצלי כבר לא בסדר. אז כנראה שלא. אחרי 10 חודשים וקצת הגיע הזמן שהוא יקלוט איפה לוחצים.
ספיצ' לס. נו מה יש לי להגיד שכבר לא אמרתי.
טוב, אולי רק שכשהוא ארז היום תיק דימיינתי בין בהייה אחת לשנייה באוויר ובניסיון כושל לא להיות מחשבתית\נפשית בחדר הזה עכשיו, ולא לשמוע כמה שהוא יהנה ואיזה כיף לו..אותנו ביחד, אורזים. אורזים מוצי'לות, אורזים את הבגדים את הנעליים את כל הדברים שלא הכל צריך, כי 'אפשר לקנות בבואנוס איירס מה הביג דיל', אורזים את החיים וטסים לטייל ביחד. חוויה של שנינו, כמו שהאחים שלו עשו. עם החברות. שעכשיו כבר נשים. וכאן אצלנו כלום לא בטוח. אולי הוא יכיר או שאני אכיר ואולי לא. ואולי כל כך הרבה אולי. למה היה צריך את זה מלכתחילה? פשוט אל תטוס. האהבה שלך כאן, אתה עוזב אותה? מה אתה טס?
אני בכוננות הכנה לבכי, ולצחוק.
לחזור למשחק הרווקות, ששכחתי כבר מה הכללים שלו.
ומה עכשיו , אני אכיר מישהו ולכי תספרי את כל קורות חייך אחרי שסיפרת אותם כבר, ותכירי לו את כולם, ויהיו לכם שירים משלכם, רגעים משלכם..עכשיו הכל מחדש? למי יש כוח? טוב, יש כוח.
כבר לאחרונה קיבלתי פה ושם מבטים שנותנים כיף לאגו.
שכחתי איזה כיף זה.
ונזכרתי.
אז עוד 48 שעות, רווקה. ומאושרת? מאושרת מאושרת.
נושכת שפתיים, אבל החלטתי שמאושרת. אז דיי, אני מאושרת.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
