גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני לא מסתכלת בהסטוריה של השנה האחרונה מחשש שאבכה כל כך הרבה כשאזכר בכל מה שעברתי. 2016 הייתה שנה שקרו בה המון שינויים. העיקרי הוא שהפכתי למודעת. הפכתי מודעת לבועה שהתמסרתי אליה כל כך בקלות, שנהניתי בה ומיציתי אותה עד תום. ולמרות זאת, לפעמים יש בי געגועים. בקור, בגשם, בחום, בלחות הנוראית - קיבלה אותה כמו שהיא והיא אותי. על כל פני ופניה ואהבותיי וחשקיה וחשקיי וכמהתי..ולבסוף בצער רב והרבה נוזלים שהתבזבזו ארזתי את חפציי ויצאתי ממנה ושבתי ואני עוד שבה מדיי פעם לרחובות המוכרים, למבטים החמים, לשחרור הנפש, הגוף והמוח. והבריאות ירדה מהגרף הרצוי לגרף אחר שלא הכרתי כמותו והייתי פעמיים מאושפזת בבית חולים. בראשונה הגיעו הארות של חיים שפתאום נעצרו וכבלים של חוטי אינפוזיה ותרופות לתוך הזרוע הדקה שלי ושטפי דם שהזכירו לאנשים יקירים שנפטרו מסרטן, אז כיסיתי אותם במייק אפ ובבגדים. את הכאב הנראה שלי, את מה שעברתי, את החלק המכוער במסע מאוד חשוב. והמשכתי לצאת למסיבות ולטרוף את החיים אבל היה בי זוהר אחר. כולם אמרו את זה אז באותה תקופה. השתניתי מבחוץ, זכרתי, גיליתי את האור ועם האור הגיעה האהבה. בפעם השניה, קצת לפני היום הולדת שלי עם כאבים נוראיים בלבלב. תקופה קשה שבגללה עד היום אני לא אוכלת קוטג׳ ולא שותה מיץ רימונים, ולא אוכלת גבינה לבנה למריחה מעיזים. כי זה מזכיר לי את התקופה הזאת. של חוסר ידיעה, של ניתוח שהיה אמור להתקיים ולבסוף לא קרה והבנה שכל זה קרה בגלל תרופה שאני לוקחת בקביעות כמה שנים טובות כדי להתגבר על המחלה האוטואימונית שלי, ואלו תופעות הלוואי של התרופה. ולא, לא נותנים לי קנאביס. הרופא גסטרו שלי לא מאמין בסגולותיו של צמח שהרבה לילות אחרי שכבר השתחררתי מבית החולים, סימם את הכאב ונתן לי לישון. ואפילו כשהיו נותנים לי רפואי מקורות חסויים, זן ארז, ריפא אותי. הוא אמר שהיה שמח שאצטרף לקבוצת מחקר אבל אני לא במצב שיכולה להרשות לעצמי לקבל אורגנו ושיגידו לי שזה קנאביס ונראה אם זה ישפיע עליי או לא. ממש לא. 

ושנה אחרונה ללימודים שלי החלה. הצלחה של העלאת הממוצע בשלוש נקודות, וחכו חכו. עבודת חלומות שגורמת לי להכיר המון אנשים ולכבוש יעדים ולנסות לכבוש עוד ועוד וגם כשיש מפלות, לדעת לקחת אותן ולקום ולהצליח עוד, לרצות להצליח. לרעוב להצליח. רכב חדש ואדום שהוא החלום שלי מגיל 17, אהבה שמתעצמת כל פעם מחדש ועליות וירידות שיש בכל מערכת יחסים. ויכולת לקבל את זה שככה זה אצל כולם ושאין כזה דבר ״מושלם״. לא יהיה. יש את הקרוב למושלם ומפה ממשיכים. כי כשחשבתי שמצאתי את המושלם, גם הוא לא היה כזה מושלם ולא יצא מזה כלום באמת. ויכולת שאני עדיין מתמודדת איתה לא לרצות לקום ולברוח כל פעם כשמשהו לא מסתדר. וחלומות מלא חלומות על מקומות רחוקים ופסקאות של חיים אחרים ורצון להמשיך להגשים ולחיות את ההווה בדרכי שלי, בלי הפרעות, בלי אנשים שייקחו ממני את האנרגיות שאני כל כך צריכה לעצמי. 2016 הייתה שנה של שינויים קיצוניים שהאמנתי וככה גם יצא, שקרו לטובה. אני לא מאמינה שדברים קורים סתם אף פעם, הכל מחושב ומתוכנן בקפידה על ידי אנרגיה שכל אחד יכול לקרוא לה כרצונו. 

החיים ממשיכים. תהיו טובים. 

קרנבל הפייסבוק נפתח בפעם השלישית. בפעם הראשונה כל שני וחמישי היו תמונות של עיניים דומעות וידיים מנצנצות מטבעות אירוסין, אחריהן הגיעו כל חמישי ושישי תמונות מחתונות ועכשיו חדשות לבקרים כל אחת כותבת פוסט לידה ושוק טוטאלי מכך שהיא אמא ופה זה כבר לא ימים סדירים. אלא כל יום מישהי אחרת, ללא ספק הילודה בארץ בעלייה.

מה קראתי? לידה בבריכה, ריסוק עצם הזנב, טפשת פוסט הריון, צירים של מוות, ברוך בורא האפידורל, היצור הזה תלוי בי ואני לא רוצה שאף אחד יתקרב אליו, או אליי, אני עייפה, זה מרגיש כמו ואקום, אל תעשו קיסרי, יורדים 11 קילו אחרי הלידה רק מהוצאת השילייה וכל מיני איכס מבפנים, הריון של הקאות, זה כואב, יש דילול של החומר האפור במוח, קילוגרמים עודפים בטירוף, לא להתחתן אם לא רוצים ילדים, נפתח חדר שלא ידעת שקיים בלב, אהבה ללא גבולות, לילות ללא שינה, רעב בלתי נשלט, עירנות בשעות לא שגרתיות, הנקה עד שיורד דם ובקיצור - אני אמא. כאילו, הן אימהות.

ואני.

לא קורץ לי להיות אמא. או בהריון. או להתחתן. אני בת 28 ועם הגיל באה מחויבות, נראה לי, ואני לא מרגישה מוכנה לגיל הזה או למחויבות הזאת. אתמול דיברנו על זה אני ובובי ואמרתי לו שאני לא רואה את עצמי אמא. לא בשנתיים הקרובות וכן שנתיים זה מלא זמן להשתנות מחשבתית אבל מפה ועד ללדת? יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה. בינתיים כל ילד שמצייץ לידי אני שולחת לו מבט של לךלאמאשלךילד כזה שייעלם, הוא והנזלת שגולשת לו לפה. אז שאחד כזה יהיה שלי? אין מצב. לא עכשיו. ולמה כולן ממהרות? בובי אמר לי ש״תחשבי איזה מגניב זה להיות אמא צעירה. שאת בת 40 ויש לך ילדה בת 20״ עניתי לו שכן זה נחמד אבל להיות אמא בגיל 20, קצת פחות. והוא טען שיש נשים שטוב להן להיות אימהות צעירות ואני טענתי שזה שקר. באמת, אני לא מסוגלת להבין את זה. מה ידעתי מחיי בגיל 20? עוד הייתי חיילת! אני כל כך מרוכזת בשנה האחרונה שלי בתואר ובלפתח לעצמי קריירה שכאילו מה הקשר עכשיו להתחתן ולהיות אמא ולא לצאת בערב ולחתל ולעשות משמרות ובכלל, ללדת עם כל סיפורי הזוועות, ומשהו כזה קטן וחסר אונים יהיה תלוי בי וצירים(!) ונשימות והדרכות וספרים על גבי ספרים של איך לעשות את כל זה טוב יותר וכל אחת והסיפור הנורא שלה גרמו לאבד את הרצון להוליד ולחיות. 

מעולם לא הייתי בן אדם שלעשות את מה שכולם עושים בזמן שכולם עושים - לא פסיכומטרי, לא רישיון, לא תואר, לא טיול אחרי צבא - תמיד אחרי כולם או ברגע האחרון. ועכשיו מסתמן גם שלא להתחתן וללדת. אז שום דבר לא שונה עכשיו בעצם. אני כזאת. אוקיי. הכל טוב.

סטודנטית אחת, החליטה למחות. אפשר לקרוא לזה מחאה, הסתה, התנגדות, אומנות, מחשבה. תלוי מי אתם.

תלתה כמה שלטים על קיר שאם לא היו מפרסמים בחדשות מי בכלל היה יודע והדרך לחדר החקירות הייתה קצרה כל כך.

ואני זוכרת בתור ילדה, את ההמונים בכיכר מלכי ישראל, עם שלטים גדולים של רבין, במדי קצין אס אס, עיניים מחוררות, עם כאפייה.

ואני זוכרת את ההסתה, את תחושת האלימות, את העוצמה של אותם האנשים שעומדים בכיכר וקוראים, צועקים לרצח.

איזה שוטר הגיע לעצור אותם? אף אחד. ראש ממשלה אחר, 20 ומשהו שנה אחורה, זה לא היה סטודנט אחד שתלה שלט על קיר, אלו היו המונים בכיכר שקראו לרצח של ראש ממשלה שלבסוף התממש. ואני לא זוכרת אם היו התנגדויות או לא. אני לא זוכרת אם מישהו קרא לעצור את האלו שמניפים שלטים בכיכר. אני רק זוכרת שרבין נרצח. והעולם הרכין ראש והמשיך לשתוק.

גם פה היו צריכים לשתוק. כי היא לא הפגינה בכיכר, היא לא חיררה את עיניי נתניהו, היא לא הלבישה אותו בגדי אס אס וכאפייה. בסך הכל תלתה תמונה על קיר. זאת הסתה אדוני ראש הממשלה שבמקרה אז היה בהפגנות האלימות נגד רבין בכיכר?