גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

זה מתחיל בזה שהם נזכרים בי.

שולחים הודעה, ואנחנו מדברים.

תמיד אני מהמרת כמה זמן יקח עד שהשאלה ההיא תגיע.

יש כאלה שמדברים איתי שבועיים-שלושה ויש כאלה שמתאפקים רק שבוע או כמה ימים.

כמה אפשר לשאול מה נשמע ומה העניינים ולדבר על הא ודה ולא להגיע לכלום?

אחרי זה הם שואלים. "את עדיין חברה של החבר?" "לא.."

"אז מתי מתראים?"

"מתי אפשר להגיד לך שלום?"

"מתי את באה לסרט?"

"מתי נשב ונדבר?"

אני עונה שהיה אפשר לשבת ולדבר גם כשהיה לי חבר..

והם עונים שיש לדבר ויש לדבר, או 'כמו שדיברנו פעם', שהשיחה היתה מסתכמת ב"אחחח..זה היה טוב."

כשאני אומרת להם שאני לא בקטע של ריבאונד, כולם עונים אותו דבר.

"טוב, אני הצעתי".

אני עונה להם שהרבה כבר הציעו.

הם פתאום מבינים שכובע היזיז לא יעלה על ראשם, לפחות לא בקטע שלי. אז הם מחליפים תפקיד ל"אח הגדול והדואג" ועונים שהם בכלל חושבים שהכי טוב יהיה אם אני אשאר עם נדב, כי אני אוהבת אותו וזה יעשה לי רק טוב.

ואז משפט פה ושם על כמה היינו נראים מאושרים ביחד ושני משפטים על חוסר וודאות שזה טוב לקשר ולעתיד וכל מיני קלישאות של ילדות בנות 16...

ונעלמים.

ואני סבבה עם זה. מצחיק לי. מעלה לי ת'אגו. 29 הצעות חברות שלא נענו מגברים שאני לא מכירה ממתינות לי בפייסבוק. הצעות שלעולם לא אאשר. פה ושם כמה הודעות של האמיצים ביותר "אפשר להכיר?" וPOKEים של הטיזרים.

אחרי שבועיים שלא חזרתי אליהם עם תשובה על ההצעה, הם שולחים הודעה לוודא שמתחת לציצי שלי, יש משהו שפועם.

כולכם אותו דבר.

רציתי לכתוב הרבה, הכל, ואין לי חשק.

אני שונאת העבודה שלי.

לא בא לי לקום בבוקר וללכת לשם.

לא מעריכים אותי מספיק, לא לוקחים אותי לימי כיף, אני מרגישה שכל מה שאני עושה זה לחינם.

ו"זאת העבודה שלך" אז תתמודדי.

אין לי כתף. אין לי כוח. המחשבה היחידה שמחזקת אותי היא שאני טסה.

זה עוד 15 אלף שקל שאני צריכה, ואני חייבת לנשוך שפתיים ולעבור את זה.

ולקוות שהקוליטיס לא יתפרץ לי מעצבים ומלחץ שוב, כי זה כבר קרה.

בא לי לקחת ת'רגליים ולעוף מפה.

לא זוכרת אם עדכנתי - אבל יש שותפה, יש כרטיס, יש תאריך.

אני ונדב נפגש שם, כנראה.

אה, ואני לא סגורה על זה שאני רוצה לעשות תואר במשאבי אנוש, אולי פסיכולוגיה..

הגברת השמנה עדיין לא שרה.

אז זה לא נגמר.

אחרי שלא דיברנו שבוע, הצצתי בסקייפ, ראיתי שהוא לא מחובר, כיביתי את המחשב והלכתי לישון, ולפני שנרדמתי לא שמתי את הפלאפון שלי על שקט (כן, יש לי פלאפון, לא אייפון ולא בלאקברי. פלאפון, רגיל, דור 3, עם מקשים.) כמו שאני עושה בדר"כ, כי חצי רציתי שהוא יתקשר.

הוא התקשר.

23:54, חשבתי שאני חולמת. שעה כמעט אחרי שאמרתי "הלוואי.." מישהו שם למעלה מתקתק בקשות.

הוא התנצל שהוא מעיר אותי, אבל הוא מתגעגע.

התחברתי לסקייפ. ודיברנו.

בסוף פשוט יצא לי:"אני אוהבת אותך נדבי". כאילו הקאתי את זה, חצי ישנונית זה נפלט לי.

והוא אמר שגם הוא. והסתכלנו אחד על השני. ואז הוא הוסיף "באמת".

ואתמול שאני באמצע לקנות שק"ש בריקושט ופנס לראש, כי באיי סאן בלאס הוא מכבה שם את האור בשלב מסוים..

נדב התקשר אליי לפלאפון מפאקינג צי'לה(!) בשביל להגיד לי יום אהבה שמח.