גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

ישבנו הבנות מהמשרד בבית קפה כזה על חשבון המערכת ושוחחנו, כל אחת על בן זוגה. ואז דיברתי על בובי - סיפרתי להן שיש לו בעיה עם בצל באוכל וכשאני מבשלת הוא נכנס למטבח ובודק לראות מה אני עושה ושהוא יותר מידיי נקי. כאילו..הוא נקי ברמת ה״למה את משאירה נייר טואלט משומש בסלון?״ אבל כשהוא חוזר מבחוץ הוא לא שוטף ידיים. הן ישר עיקמו פרצוף ואמרו לי שכדאי לברוח. וגם הפסיכולוגית שלי רמזה לי כשאמרתי לה שהוא לא אוכל בצל ושיש לו בקשות מיוחדות לאוכל.

אני דיי תקועה באמצע. אני מאוד אוהבת אותו, ברור שיש דברים שהם מוגזמים אצלו אבל גם התרגלתי אליהם וגם עבדנו ביחד והתאמנו את עצמנו לנו. ובטבעי אני מאוד סלחנית, אני לא שומרת טינה, לא כועסת יותר מידיי ואומרת הכל בפנים ולא מה״תבין לבד מה עשית״ הנלוזות האלה שמאמללות את הגברים שלהן כדי שהיו פודלים.

וקשה לי לשמוע מהסביבה שאני צריכה לחשוב טוב טוב אם זה מתאים לי. והחלטתי לעשות רשימה - מה אני אוהבת אצלו ומה פחות וככה לפתור לעצמי את התעלומה הקשה של "כן יש אהבה אבל" וכל הסיפורים של "עזבתי כמה חודשים לפני החתונה". עוד לא הייתה הצעה, אבל אנחנו ממש עוד מעט כבר שנה ביחד והגיע הזמן שאני אפתור את הדילמה הזאת עם עצמי. להלן:

אמא שלי אומרת שאין מושלם. וזה נכון, אני לא מאמינה שיש בן זוג שהוא מושלם מכל הבחינות, יש קרוב למושלם. ואני חושבת שבובי זה הכי קרוב שמצאתי. אנחנו רבים לפעמים, אבל לכל זוג יש את זה ואנחנו משלימים ואנחנו בעיקר אוהבים אחד את השני מאוד ומתחשבים אחד בשני. אחרי שכתבתי את כל זה, אני חושבת שכל אלו ששומעים מבחוץ או מביעים דעה לא מקשיבים עד הסוף ולא יודעים על כל הדברים החיוביים שכתבתי כאן ובאמת שלא חיפשתי יותר דברים טובים. כתבתי הכל. אז הוא ניצח. אני רק צריכה להזכיר את זה לעצמי, למה אני אוהבת אותו ולמה אני כאן ולהקשיב רק לעצמי.

אני אפילו לא אקרא לה אישה. כי היא לא אישה מבחינתי בכלל. אני אפילו לא יודעת איך להגדיר יצורים אנושיים(?) כאלה. כאילו בואי, היית זיון, הוא מצא מישהי אחרת שהוא נמצא איתה כבר עוד שניה שנה (בלתי ייאמן) - תפני את המקום שלך ולכי כבר. עזבי אותו לנפשו, תני לו לחיות את חייו ותודי לאל הרחום והחנון שלא נפלת על בת זוג קנאית שהייתה ממררת לך את החיים ברגע שראתה איזה לייק ראשון או תגובה שלא במקום. הייתי במקום שלך, ברגע שהוא אמר לי שהוא מצא מישהי אחרת - אספתי את השברים, את האמונה שהוא יתעורר ונהיה ביחד, את כל המחשבות על ׳הפי אנדינג׳ אבל מהצד של האגדות - ועברתי להכהות את חושיי וכאביי במקומות אחרים. נעלמתי כלא הייתי וגם אחרי שהתראינו במקרה אחרי שלוש שנים, הוא היה בהלם שאני חיה. ואני יכולה להבין שזה קשה, כי הכנסת את עצמך למקום שהאמנת בו בלב שלם. אבל החיים זה לא סיגרים ושמפניות ורודות. אז שחררי. 

והיא לא מרפה הכלבה! עוד כשטיילנו בחו״ל לפני שעברנו לגור ביחד, היא הגיבה לו על התמונה הראשית. ועכשיו יש גם את האופציה מעבר ל״לייק״ של לבבות והבעת רגשות כזאת שבמונחים פוליטיים מסממת אותנו וגורמת לנו לחשוב שפעלנו כשהבענו איזה פרצוף על עוול חברתי ועכשיו במקום לצאת לרחובות עם קילשונים - לא צריך, עשינו את שלנו. בחזרה אליה - אז על התמונה ההיא הגיבה (תגובה שבובי מחק אחרי כמה ימים, בשביל לתת לה הרגשה טובה ויאללה זדייני) ועשתה ״לב״ ומפה לשם על כל פוסט, תמונה, אזכור, אפילו על האלבום יום ההולדת שלי שהועלה דרך הפייסבוק שלי היא עשתה לייק. ואני רק הסכמתי עם בובי שהבחורה הזויה, חייכנו אחד לשני והמשכנו ביומנו. לפני שבוע הוא עשה אקציה חברתית והעלים כאלה ששכח מאיפה הוא הכיר אותם וכו׳. ואת המיץ של פח הזאת הוא שמר. כששאלתי למה הוא ענה שזה בגלל שהיא מהעבודה הקודמת (שהוא עזב לפני שבעה חודשים!) ולא נעים שיראו וזה. קיבלתי. זה לא נראה לי כמו משהו שחשוב לעצור את היום ולדון עליו.

ביום רביעי עשיתי ברייק מהלימודים שלי, תקופת מבחנים נוראית - הכי נוראית שהייתה לי. ארבעה מבחנים ביחד וכל אחד 6 נק״ז (באוניברסיטה הפתוחה זה נחשב המון). ישבנו באיזה בר והמתוקי שלי ביקש שאצלם אותו כי הוא רוצה להחליף את התמונה ההיא ואחרי 486347875367 תמונות - הצלחנו למצוא משהו שהוא אהב. שרואים בבירור את הזיפים הבלונדינים, ג'ינג'ים, לבקנים שלו ואת עיניי האסקי סיבירי הירוקות שלו במלוא תפארתן. הוא העלה את התמונה ועשיתי לו ״לב״. אתמול בבוקר אנחנו קמים ובוהים ביחד במסך וחוגגים לייקים ו-״מה? מי עוד עשה לך לב?״ היצורה הזאת! פשוט קמתי להכין קפה באותו הרגע. היה כיף במיטה. יאללה ביי. הוא בא אחרי למטבח נשען על השיש ואומר לי ״מה, אז למחוק אותה?״ ודמעה אחת נשרה לי מהעין. לא התכוונתי. אבל ככה יצא. ואז הוא חיבק אותי ואמר שאם זה מפריע לי עד כדי כך, הוא לא יתן לה לפגוע בנו ובי והוא ימחק אותה. בערב ראיתי שהוא מתכתב עם שני חברים לעבודה ההיא (יכולות של אישה - תרשמו תרשמו - להתמקד באמפריית הפשע ותוך כדי להציץ לפלאפון של בן הזוג שלה). ואחרי שהוא הכריז על מחיקה הרשמית מהרשת החברתית שלו, הם אמרו שהיא חולת נפש ואיך אין לה בושה לעשות כזה דבר אבל ״הלב שלה עדיין מעל הלב של לירי״ תשתקו. טוב?

אני לא מבינה אנשים כאלה ולעולם לא אבין, אני לא מרגישה לרגע שהיא ערערה את היחס שלי כלפי בובי או כלפי מערכת היחסים שלנו או שפגעה בה או בי או שלרגע חשבתי שמאחורי כל הלבבות האלה עומד משהו, גם אם היא ניסתה, והיא ניסתה! היא שוכחת שאני ובובי חברים טובים עוד לפני שהיא ידעה על קיומו, שאני יודעת הכל עליה כולל איך היא עושה סקס כי פשוט היינו מספרים אחד לשני על דברים כאלה בגלל שהיינו כל כך אפלטונים. אני לא יודעת מה הקטע, מה עבר לה בראש ומה היא חשבה שהיא תשיג מזה - ואם בובי ובת זוגתו (מישהי אחרת, שלא מבינה את הסיטואציה) היו נפרדים לצורך העניין, היא הייתה באמת מרגישה טוב עם עצמה? היא באמת חשבה שהוא היה חוזר אליה לא רק בשביל היותה זיון קל? למה יש אנשים שכל כך משפילים את עצמם בשביל להציג לעולם את הקיום שלהם?

אני מאמינה באחוות נשים, חבל לי שיש כאלה שפוגעות בזה. בסך הכל אני מרחמת עליה.