גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני חושבת על השיחה העתידית שלנו, לא מצליחה לדמיין, אפילו לא מילה.

כאילו...כאילו למוח שלי ממש קשה להבין שאני עוד דקה וחצי טסה ונתראה.

הוא שומר על קשר.

ריח של הבושם של הקוקו שאנל שלי מזכיר לי אותו, הקרמים של ויקטוריה'ס סיקרט. שהוא היה מתחרפן מהריח שלהם. נשארו אצלי, ומזכירים לי אותו.

סופ"ש רקוב בבית. כל סופ"ש רקוב בבית זה כמו כלא בשבילי.

כלא של מחשבות. כלא של תחושות. כלא של רגשות.

אני חייבת לצאת, לברוח. מהבועה הזאת. מהשגרה הזאת.

אפילו לבכות אני לא מצליחה. ואף פעם אי אפשר לדבר איתו בארבע עיניים, כי תמיד יש אנשים סביבו.

אני לא רוצה לדבר על זה.

כאילו לא עבר מספיק זמן בשביל שאני קצת, טיפה, טיפטיפונת - אשכח.

עברו 4 חודשים, זה מכובד להתחיל לשכוח.

וכלום לא קורה. אני עדיין צריכה אותו, ברגעי משבר.

אני עדיין חושבת "מה נדב היה אומר..".אני עדיין הולכת לישון לבד.

ואף אחד, אף אחד לא הוכיח לי שהוא יותר טוב ממנו.

אני יכולה להיות עם מאה גברים. עם כל מי שארצה.

וזה עדיין לא יעזור לי לשכוח אותו. לא.

לא רוצה לדבר על זה, אבל המחשבות לא מפסיקות לרוץ. ולדבר לעצמן, לעצמי.

ומעצבן אותי שרז שמואלי שרה כמו נינט טייב ולא ממציאה שום דבר חדש.

וטוב שקטלין ניצחה.

הכי קל בעולם, לא לענות להודעה. מה הוא חשב לעצמו שהוא שלח לי הודעה אחרי שבועיים "מה את עושה היום?" מזל שהוא לא שלח לי "ערה?" זה היה יותר קל ומובן מהסחור סחור הזה. אז לא עניתי. ומחקתי אותו מהפייסבוק כי מזמן החלטתי שאני לא צריכה בחיים אנשים שיש להם פוטנציאל לגרום לי רע. אז ביי. אחרי שבוע, הוא בדק בפייסבוק וגילה שאנחנו כבר לא..

הוא שלח לי הודעה לפלאפון "למה מחקת? עשיתי משהו לא בסדר?"

מה יכולתי להגיד לו?

כן, עשית משהו לא בסדר.

כן, סתם ניצלת אותי.

כן, סתם גררת אותי.

כן, אני לא זוכרת כלום.

כן, פגעת בכבוד שלי.

כן, גם בגוף שלי.

כן, לא באמת איכפת לך.

כן, נדב בחיים לא עשה דבר כזה גם אם הייתי במצב הכי שיכור שלי, הוא היה מחבק אותי חזק ונותן לי לשתות הרבה מים ומכין לי פרוסה עם גבינה נותן לי נשיקה והיינו הולכים לישון, ופעם כששאלתי אותו למה, למה הוא לא נוגע בי כשאני שיכורה, הוא ענה שזה מרגיש לו ניצול.

כן, אתה באמת חושב שאני אמורה להתייחס אליך?

מה, לא הרגיש לך ניצול?

או שבעצם לא היה אכפת לך?

כן, נראה לך שאני צריכה אנשים כמוך בחיים שלי כאילו לא אכלתי מספיק חרא מגברים, נכון?

כן, הרגשתי כמו פיסת נייר.

התנהגתי כמו פיסת נייר.

לא היה לי כוח לזוז.

לא היה אכפת לך.

רוצה לזיין גם את הפסל של ישו? הוא צלוב בדיוק איך ששכבתי וגם הוא לא זז.

הייתי יכולה להגיד. לא אמרתי.

"הגעתי איתך למקום שבדיעבד לא היה נכון בשבילי, כלום לא היה מתוכנן, לא באמת רציתי שזה יקרה, אבל זה קרה. טעינו. לא יקרה שוב".

לא הוסיף אותי. לא הוספתי אותו בחזרה. פחות אחת הרבה יותר נחמד.

מחקתי.

לא משנה מה,

עדיין לא מצאתי את זה שיהיה יותר טוב מנדב.

אחרי ה"ריבאונד" המזעזע הראשון.

הגיע שני.

הוא היה שפוי יותר, שנון יותר.

מן טנגו של רגשות ומגע.

זה היה מגע כנה של גבר.

כל ליטוף היה כמיהה.

כמיהה למגע במישהי.

כמיהה למישהו שנוגע.

אחרי שיחה ארוכה עם מבטים כאלו,

שכשמסתכלים רואים את הנשמה ואת הלב.

אמרתי לו שיש לו חוסר בטחון עצמי

הוא אמר שהוא יודע

ושהוא שלילי, ופסימי,

הוא אמר שהוא יודע

אמרתי לו שהוא על המסלול המאוד מהיר..

לאבד את עצמו.

והוא אמר שהוא לא יודע איך לצאת מזה.

ליטוף ארוך, מהצוואר עד הכפות רגליים, והיה לי נהדר.

הרגשתי שהוא מכבד אותי.

לא היה סקס. רק מגע.

וזה היה מופלא.

להכיר לאט לאט עוד גוף.

העניין הוא,

שהחלקתי את היד..

מהחזה שלו כל הדרך למטה..

וכשהגעתי, הבנתי ש,

החוסר בטחון עצמי שלו נובע

מזה ש..

יש לו קטן.