היא מאלה שהכל היה תמיד מושלם. הכל לפי הספר - הילדה הכי יפה בשכבה, מהחבורה הכי שווה בשכבה, לא שעירה, לא בעיות עם ביקיני, עיניים ירוקות ושיער חום-דבש, כל הבנים סביבה, חבר מגיל 15 וכשנפרדו עוד אחד ועוד אחד ועוד..תמיד רצו אותה, תמיד הייתה אהובה, משפחה עשירה עם חברים טובים והכל תמיד היה מושלם.
הכרנו בחאקו בקוסטה ריקה, היה לה את הטוסיק הכי עגול שראיתי בחיי והיא הייתה יפה ושמחה ועם מישהו שהכירה ששינה את כל התוכנית שלו בשבילה כדי שיטיילו ביחד. היא החליטה שהיא ממשיכה הלאה לדרום אמריקה והשאירה אותו שבור לב כשחזר לארץ. ושם בדרום היא הכירה בחור שחיכה לה חצי שנה עד שחזרה מאמריקה האמיתית כשהייתה בשליחות ומהרגע שחזרה לארץ הם לא נפרדו עד לפני שנה. בסך הכל שלוש שנים וחצי שהייתי שומעת ממנה לסירוגין, כל הזמן היא הייתה עסוקה בעבודה, בלימודים ועם החיים שלה. היינו מתראות פעם בחודש בערך אבל זה היה ממש בסדר מצידי, הבנתי את הסיטואציה והכרתי לי חברות תל אביביות משלי והתגלגלתי לי בחיי.
ואני, מהאלו שנדהמו שכמה פרחות מקובלות יודעות את שמן, רוב חיי התבגרותי הייתי לבד, בלי נשיקת חצות בסילבסטר, בלי חבר, עם פה ושם חצ׳קונים, חרם שכבתי, חברות שמכרו אותי בשביל בולבול, וכל החרא בלבן שאפשר לאכול מהחיים האלה. בצבא לא הסתכלו עליי כי העליתי 20 קילו, הייתי ההיא המזרחית עם שם המשפחה המזרחי, מהעיר הזאת של הערסים שאבא שלה לא טייס והיא לא עשירה, יוצאת עם בנים למסיבות, שומעת מטאל ולא מתחברת לבנות ובעצם הייתי כל מה שלא מקובל בחברה. אפילו לאותו הטיול טסתי אחרי בחור שזנח אותי באמצע פנמה ואמרתי לעצמי שהוא יכול לקפוץ לי וטיילתי לבד. ואכן טיילתי לבד והכרתי אנשים והיא הייתה בינהם.
כשחזרתי לארץ, הייתי שונה. קודם כל ירדתי במשקל, נכנס לי המון שכל בראש בגלל חוויות שחוויתי בטיול ולבסוף ארזתי את חפציי וברחתי מבית הוריי לתל אביבוש.
וכמו שציינתי, בתל אביב התגלגלתי לי, הכרתי, ביליתי, יצאתי, התמסטלתי, השתכרתי, נהניתי סך הכל. ואחרי שנה וחצי אחרי כמה הארות שעברו לי באינפוזיה בבית החולים ועל סף ייאוש תהומי מהזן הגברי מצאתי את שאהבה נפשי מתחת לאף ומאז אנחנו ביחד.
והיא.
הבחור עזב אותה, כמה חודשים לפני שאני והגבר שלי התחלנו לצאת ופתאום שמעתי ממנה יותר עד שגיליתי לה את תל אביב מחדש, תל אביב של הרווקים. לבסוף, היא עישנה יותר מדיי סמים, התחילה לדמיין דברים, הבחור גם שיגע אותה רוצה לחזור-לא רוצה עדיין לגור איתך, כן רוצה לגור איתך, לא יודע מה אני רוצה מהחיים שלי וכו׳. התפרצה אצלה מאניה דיפרסיה קלה, הלכה לפסיכיאטר ולקחה כדורים. שלושה חודשים קשים שאני מלווה אותה בכל צעד עד שחזרה לעצמה עם אזהרה ברורה מהפסיכיאטר ׳לא לעשן סמים!׳ ערב אחד כמידי ערב שהייתה יושבת אצלי בחדר בתל אביב ובוכה על מר גורלה שאותו בחור תפס את הרגליים וברח, היא התחננה לשאיפה. ״לירי, שאכטה. בבקשה.״ ״מה פתאום מפגרת את לא מקבלת כלום״. ״בבקשה נו, אני יוצאת עם גיל ואם את לא תתני לי היא תיתן לי בטוח וכבר לקחתי ממנה שאכטה פעם אחת. אני רוצה רק שתהיי איתי כשאני מעשנת עכשיו״ התווכחנו התווכחנו התווכחנו עד שהשתכנעתי שגם ככה גיל הכלבה תתן לה שאכטה, אז שתיקח פה ולא תיקח שם. לקחה אחת ואמרה מספיק ואחרי כמה זמן יצאנו והכל היה סבבה. עד שהפסיקה לעשן בכלל, ואני גם הורדתי משמעותית במינון, כי וואלה, זאת כבר לא התקופה ההיא.
אחרי כמה חודשים היא סיימה את התואר והחליטה שהיא חזקה נפשית מספיק לחפש את עצמה בארץ אחרת. הפרידה הייתה קשה וכתבתי לה מכתב כמו סיכום של קורס במדעי המדינה עם מלא אזהרות של - לא סמים, לא גברים רציניים, תחיי את החיים, תעשי סקס ואת כל מה שלא עשית בתל אביב - תעשי שם. היא טסה, הגיעה בשלום, התברגה טוב באוכלוסיה המקומית והיו לה חודשים של אושר. ראיתי את האושר בתמונות, בדיבור בכל דבר שיצא ממנה. והייתי מאושרת שהיא מאושרת. עד ש.
עד שפתאום היא התחילה שוב לדבר על סמים ועישונים ״וכל היום סאטלות״ ועל הדרך גם דברים פחות הגיוניים. בפעם ההיא פספסתי את זה שהיא מתדרדרת, כאילו לא קראתי בין השורות כשהיא הייתה בטוחה שאני חלק מהמזימה של אותו הבחור להפתיע אותה ולהציע לה נישואין. ראיתי את זה בקטע שבסדר היא דפקה עכשיו ג׳וינט לבד, אני לא נגעתי, ויעבור לה. לא קלטתי שחברה שלי אכלה פלפה אמיתית מחתיכת פרח בגלל שעישנה אותו 24/7 וגם לא ידעתי שהיא מעשנת כל כך הרבה. והפעם אמרתי שאין מצב שאני מפספסת. ישר העברתי דיווח לאמא שלה שבשיתוף עם הפסיכיאטר הצמוד וכל פיפס שהיא אומרת לי - ישר מעדכנת אותה. ואכלתי הרבה רע ממנה בתקופה הזאת, שיחות שהיא בוכה ואומרת שאני לא חברה שלה ואני שקרנית ושיפסיקו לשלוח אנשים שיעקבו אחריה וכל מיני הזיות כאלה ואחרות ואז התנצלויות גורפות, והכלתי. כי הבנתי שזאת לא היא באמת, היא ב״הצפה״. אני בתקופה מבחנים, לחץ הסטרי בעבודה, חולה עם כאבי גרון, ראש, שיעול וחום עולה ויורד - ומקבלת הכל. ויום בהיר אחד היא שולחת לי הודעה שהיא חזרה לארץ. שמחתי כי ידעתי שזה מה שטוב בשבילה וכשביקשתי ממנה את זה והואשמתי בשיתוף פעולה כאילו אני מקסימום סוכנת של הק.ג.ב, אמרתי בסדר. זו לא היא. וכשבובי אמר לי התמקד בלימודים שלי ולא להתערב יותר מדיי, הבלגתי כי היא חברה שלי! היא צריכה אותי, אם היא אכלה סיבוב אז זה זמן לברוח? ונשארתי.
קיבלתי ממנה הודעה שהיא מצפה לראות אותי בסופ״ש ואמרתי לה שנתראה בשבת. לפני המבחן האחרון לסמסטר שהיה לי אתמול, היא שלחה לי שיהיה בהצלחה ושאדבר איתה כשאסיים. סיימתי את המבחן והתקשרתי שלא תגיד שאני נעלמת למרות שהיא הבינה שאני באמת עסוקה בתקופה האחרונה. התקשרתי ומשום מה היא חשבה שאני מתקשרת כדי להגיד לה שאני באה וכשאמרתי לה שאני לא באה כי אני ובובי קבענו סרט ואבוא בשבת כמו שקבענו היא מיהרה לסיים את השיחה. אחרי לא פחות מחצי שעה אני מקבלת מאמא שלה הודעה שעד עכשיו אני ממש עצבנית בגללה ״תשתדלי לא להכאיב לה״. עניתי לה שאני לא מבינה על מה היא מדברת.
אז מה מסתבר - שעכשיו קשה לה כשמדברים איתה על זוגיות. אבל בחירת המילים של אמא שלה הרתיחה אותי. לא ראית מה עשיתי בשביל הבת שלך עד עכשיו? לא ראית כמה תמכתי בה? בכל השיחות שלנו שאמרת בסוף ׳תודה׳ עניתי ישר ש׳אין בעד מה, היא חברה שלי.׳ ועמדתי מאחורי כל מילה.
ומה כבר שכחת את השנים שלבת שלך הייתה זוגיות? שלא שמעת עליי בכלל כי לא הייתי חלק מהמשוואה? שכל התקופה הזאת הייתי כל כך בשבילה על חשבון המון דברים אחרים בחיים שלי ואת באמת מעיזה להגיד לי דבר כזה שכאילו אני מכאיבה לה בכוונה?
שדיברתי על זה עם בובי, מתוך עצבים כנים וחוסר יכולת לישון הוא אמר שאני לא צריכה להיעלב, פשוט הבת שלה חשובה לה ולא מעניין אותה ממני, מהלימודים שלי או מהזוגיות שלי ושהיא עושה הכל כדי לרצות את הבת שלה כרגע. ויכול להיות מאוד שהוא צודק. אבל לי, הכפיות טובה הזאת, הורידה את החשק להיפגש עם הבת שלה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
