גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

צריך רק שם אחד שיגרום לעולם להתהפך שוב, לזיכרון נוראי לחזור, להרגשה נוראית לחזור.

רק שם אחד שיזכיר מישהו שמזכיר את החוויה ההיא שהייתי בה.

שהרגשתי רק גוף, בלי פנים, בלי נשמה.

שהרגשתי שאני משהו שכל הזמן בוחנים מבחוץ, שמודדים, שמחפשים איפה להאשים אותי.

שלא מאמינים לי.

צריך רק שם אחד שיזכיר את היחס, את חוסר האמון, חוסר הכבוד.

את הכאב שלא נגמר, את המחשבות שהודחקו למאחורה של הראש. 

שכלום לא נשכח, שהכל כאן.

כאילו רק אתמול התעמתתי איתו על דברים שאמר, רק אתמול ישבתי ובכיתי על מה שעשה לי.

כאילו רק אתמול ישבתי ובקול חד וברור התלוננתי על אותו תת-אדם שהתעלל בי, שהתעמר בי, שפגע בי, שגרם לי להרגיש כחפץ.

שדיבר אליי באופן מלוכלך, מקרוב מדיי, שרכס את הרוכסן שלו מחוץ לתא השירותים, מולי. 

שהתלוננתי עד שהכוח שלי כשל. עד שהבנתי שלא מאמינים לי ולא יעזרו ההקלטות וההוכחות. 

שאני בורג קטן שהמערכת פולטת כי הבכיר שסרח עובד שם שנים.

שם אחד, שיזכיר שהמנהלת משאבי אנוש שאלה מה אני לובשת לעבודה, כאילו האשמה היא בבגדים.

רגע אחד שישבתי על המיטה בבית שלי ובכיתי את נשמתי והבנתי שאין לי ברירה. 

שאני לא יכולה להתמודד עם זה יותר, שאין לי כוחות ללכת ולהתלונן במסגרת מוסדות המדינה ושעד שהסרח הזקן הזה יקבל את מה שמגיע לו, אני אשתגע או אחלה. 

עזבתי הכל. את אותה העבודה, את האנשים, את כל המסביב ויצאתי לדרך חדשה ולאחריה עוד אחת ועוד אחת ועברו כל כך הרבה מים בנהר. חשבתי שרק נשאר מן זיכרון מעומעם, שהיה ונגמר ושקמתי והמשכתי הלאה מתוך כל החושך הזה שנכפה עליי, כשהחלטתי לעבוד באותו מקום עבודה שחשבתי ששם חיי וזה הייעוד שלי.

ותוך כדי המרוץ הזה, אני מקבלת שם, שקשור לסוטה ההוא שהטריד אותי, שם של המנכ״ל של החברה באותה התקופה. זה שישבתי אצלו במשרד ואמרתי את שעל ליבי ושלא, אני לא מדמיינת ובטח שלא שידרתי כלום - הוא פאקינג יכול להיות אבא שלי! זה נראה לך הגיוני?! 

והכל חזר.

וחזרתי הביתה ובובי הסתכל לי בעיניים וראה כאב עמוק. שאל מה הפשר וסיפרתי לו את הקשר והוא חיבק וקצת ניסה להצחיק ולעודד בדרך שלו. 

אני חושבת שאני שוב בסדר.

זה קשה לי באמת. כאילו, על פניו, הרבה יותר שקט לי וטוב לי ורגוע לי אבל כשמתרגלים להתעסק במשהו עיקרי ואז עסוקים בעוד כמה דברים, כשאותם דברים מתפוגגים מרגישים את החוסר בעיסוק המרכזי. בעצם מאיו הייתה העיסוק המרכזי של חיי בשנה האחרונה ובעיקר בחודשים האחרונים כי דאגתי שיהיה לה טוב, שלא תתפלפ, שתחייה את החיים, שתבלה, שתצא לעולם ותכיר גברים שווים שתתגבר על האקס שלה ועוד שלל דאגות כאלה. ופתאום ברגע של עצבים החלטתי שנגמר לי. וזה לא באמת בהחלטה של רגע וזה לא משהו שקרה פתאום, זה התבשל מלא זמן כי יש לי רף מאד גבוה עד שאני מעיפה אנשים מחיי וזה התבשל ככה לאט ובסוף החלטתי שדיי. הבעיה היא שמרוב שהתרגלתי לסוב סביבה, יש לי מן חוסר. אני יודעת שזה יעבור לי ומעבר לזה - אני יודעת שכל מה שקשור אליה לא בריא ואני יודעת שעשיתי טוב שהתרחקתי מהשואבת אנרגיות הזאת. ובכל זאת. כי היא הייתה חברה שחשבתי שהכרתי בה הכל ואז גיליתי שלא, ממש לא. זאת הייתה חברה שהייתי בטוחה שאהיה בחתונה שלה והיא בשלי ושהילדים שלה יבואו לאכול אצלי ושאני ארים אותה כל פעם מחדש כשהיא תיפול ותכלס הפסיכולוגית שלי אמרה לי לא פעם, שאני אוהבת מקרי סעד להרים ולרומם ולתת להם מעצמי מעבר למה שהם נותנים לי. באמת האמנתי בזה, שהיא תהיה שם עד נצח, ובתוך תוכי ידעתי שזה קצוב כי הכל לפי הצרכים שלה תמיד ואם מישהו לא פועל לפי הצרכים האלה אז הוא לא שם, אתמקד יותר - אם מישהו לא מכפיף את עצמו לרצונותיה ודרישותיה הוא לא שם. אני מרגישה חוסר כי כל מי שמקיף אותי נורמלי ואין לי מקרי סעד שאני צריכה לטפח ויש לי מיליון דברים אחרים לעשות אבל כאילו פתאום ההתעסקות בלהרים מישהו אחר, להסתכל לו בעיניים וכו וכו חסרה לי. מן שביב של דאגה אמהית, כנה, לבן אנוש אחר שאני בטוחה שיחזיר לי באותו המטבע כשאצטרך.

כשעינבי שאלה אותי איך אני מרגישה, המילה הראשונה שיצאה לי מהפה היא ״שקט״, כי באמת ממש שקט עכשיו. אני לא צריכה לרצות אף אחד בכוח ולהזניח מלא דברים מסביב. אני בטוחה שזה יחלוף ויעבור ויהיה בסדר, אלו פשוט מסוג החברויות שאנחנו מודעים לכך שלא טובות לנו באמת, אבל האדם השני גורם לנו להרגיש ממש בתוך זה. אני לא יודעת אם הסברתי נכון. בקיצור, יש לי חוסר. אני יודעת שהוא יעבור. אני יודעת שהנתק הזה טוב לי כי הייתי שם, בשביל ולמען יותר מדיי ולא קיבלתי כלום חזרה. אני יודעת שלמעשה יש לי יכולת להפרות מערכות יחסים בריאות יותר ובזה עליי להתמקד.

זהו. והחג הזה כייפי למרות שאני לומדת למבחן ומגישה עבודה. פסח שמח :)

היום הייתי בים עם בובי וראיתי מישהי עושה יוגה וקינאתי בשקט הנפשי שלה. אני כן רגועה, יחסית.

נשאר לי מועד ב׳ אחד (בקורס שלמדתי שנה שעברה והיה לי בלאק נוראי במבחן) ובעיקרון רק במאי יתחיל חודש מטורף בעבודה ובסוף מאי אני בהופעה של ברונו מארס ובאמצע בהופעה של אירוסמית׳. וכן, אני יוצאת עם חברות ומטיילת ולוקחת את הזמן לאט ואוהבת את בובי יותר ומתה שיגיע פסח שיתן לי להיות כלום בפיתה לכמה חצאי ימים בחוף הים וגם אין לי על הראש את מאיו כי ניתקתי את המערכת יחסים הזאת שהקרבתי בשבילה כנראה יותר מדיי ובמקום לקבל תודה קיבלתי כצפוי - מטח האשמות עכשיו כן כולם אמרו לי שהיא בסך הכל מסכנה והיא בדלוזיה שקרכלשהו (באמת אבל) ובסדר רחמים וכו׳ אבל כשזה מתחיל להעמיס עליי אנרגטית, אני לא יכולה יותר. אז שחררתי ואמרתי שאני צריכה הפסקה כי א׳ אני בוגרת לכל האשמות חסרות השחר האלה של ילדונת בכיתה ו׳, ב׳ אני לא מבינה למה אף אחד לא מנער אותה ומסביר לה שאף אחד לא עוקב אחריה והיא סך הכל  לקחה מנת יתר של מריחואנה ולא הקשיבה לפסיכיאטר שלה וזה דיי חירפן לה את השכל ועכשיו היא בסרטים, ג׳ יש לי כל כך הרבה דברים לדאוג להם בעצמי שאין לי כוח ויכולת לתקן את כל העולם. בנוסף בקיץ יש לי שתי סמינריוניות להגיש שכבר מעכשיו אני עובדת על עצמי נפשית ומכינה את עצמי לזה, כדי שלא אקבל התקף חמור במעיים, בנוסף לזה שיש מצב שנחזור להורים כדי לחסוך כסף לדירה אבל זה כבר סיפור אחר שאין לי רצון לדאוג גם לזה עכשיו, יש לי עוד כמה חודשים. עוד חמישה מבחנים אחרונים לסיום התואר. אז אני באמצע כל זה וכל מה שבא לי בתכלס זה להיות על אי במדינה אחרת עם בגד ים קטנטן ולהשתזף ואז אני באה לים בשביל להירגע שניה מכל מה שצפוי לקרות ורואה את ההיא שפשוט הייתה לה שם על החוף עם ביקיני קטנטן וטוסיק נפלא ומתחה את עצמה לכל הכיוונים ואני ישבתי ובהיתי בשקט הזה שהיה לה על הפנים ותהיתי מתי לי זה יגיע.