גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

המצאה גאונית האתר הזה ”מקלדת”. בכל אופן אני כבר כאן בפנמה אחרי כמעט שבוע בסאן בלאס. הכל התחיל מזה שהגעתי וחטפתי את הכאפה של חיי בעיקר כי לשותפה שלי לא היה אכפת מכלום. הגעתי להוסטל מסריח באמצע שכונת עוני שממש הזכירה לי את התחנה המרכזית בתל אביב עם כלבים וחתולים שמסתובבים בין הרגלים ומתחת למיטות ואיזה גרמני אחד בשם כריס שנראה כאילו בסופ הוא יהרוג את כולנו וג'ון אחד חתיך מאירלנד שהיה ממש כיפ להסתכל עליו בבוקר ובכלל. ברחנו משם כמה מהר שיכלנו והלכנו להוסטל אחר בשכונה מהממת שיבוא יום ואני אגור בה! סידרנו חדר גם לנדב ולחברים שלו והתחלתי בהכנות...ידעתי שהם יגיעו מורעבים אז הכנתי להם פסטה ברוטב עגבניות כי אין פה כזה מבחר גם ככה. ותוך כדי הכנות אני מרגישה מישהו נוגע לי בכתפ אני מסתובבת ורואה ערימה של תלתלים בלונדינים מנשקת אותי מזל שהוא תפס אותי כי הייתי קרובה להתעלפות. אחרי ההיי הזה של החלפת מתנות ועוד הרבה נשיקות וסקס מהיר אחד בדורמס שכל החברים שלו ישנים סביבנו..התחלתי להבין שכמו שאומרים שהזמן משכיח את הכאב - הוא כנראה גם משכיח את האהבה ופתאום הבנתי שזה לא אותו נדב שעזבתי לפני חמישה חודשים בשדה תעופה זה האח התאום והסטלן שלו. אי אפשר לדבר איתו ברצינות כי הוא תמיד בהיי. וגם הוא שם לב שזה כבר לא אותו דבר. הוא לא יכל להסתיר ממני כי אני רואה ומרגישה הכל ודיברנו על זה ביום האחרון שלנו בסאן בלאס והבנו שצריך לחתוך. זה לא היה קל. הרבה רגשות אשם מצידו בעיקר כי השותפה שלי כבר והמשיכה בטיול שלה - מה שאומר שאני לבד לגמרי ויש לפני 10 שעות נסיעה לבד לבוקס דל טורו כי הוא ממשיך עם חברים שלו לאיזו עיירת גלישה. יומיים שאני בוכה ואני לא יודעת למה [כנראה בגלל שאני במחזור] אבל היום אחרי שהוא עזב והבנתי שאני באמת לבד בכל הטיול הזה - התחלתי לאהוב את המחשבה של למצוא לי חבר'ה משלי ולהחליפ חבר'ה מתי שרק ארצה. ואני אסתדר ואני לא באמת צריכה מישהו שיחזיק לי את היד למרות שבקשתי ממנו שישאר איתי עד שאני אסתדר והוא לא השתכנע בסופ. למרות שזה היה ממש קרוב. הקוליטיס התפרץ לי מכל ההתרגשות ועוד יומיים יעבור. אני מאחלת לעצמי לא לראות את נדב יותר בטיול שלי ולמצוא לי חבר'ה שווים לא פחות. מאוד קל להכיר כאן.

 נשיקות.

 צ'י מפנמה :)

אז זהו.

הגיע התאריך, עוד מעט השעה...החודשים הפכו לשבועות והשבועות לימים והימים לשעות והשעות לדקות..

ממש עוד מעט אני עולה על המטוס, ואני אחזור לפה אחרי חוויה מטורפת עם המון תובנות.

קשה לי לעזוב ועצוב לי מאוד.

אבל אני יודעת שבעצם אני עושה מה שרציתי לעשות מהרגע שהשתחררתי, טיול אחרי צבא.

ניסיתי קצת לברוח מזה, ולא הלך לי, כנראה שזה היה צריך לקרות. וצריך המון אומץ לעזוב עבודה מסודרת בשביל חוויה. אבל החלטתי שאני עושה את זה ויהי מה.

עזבתי הכל. 150 יום של טירוף חושים שאני מקווה שיעברו מה-זה לאט..עד שאני בחופש!

תודה שקראתם את כל הקפריזות וזיוני השכל שלי. אם אני אצליח, אעדכן גם מחו"ל.

יהיה טוב, תהיו טובים.

אוהבת אתכם, מלא חיבוקים וירטואלים. נשיקות!

צ'י.

ובכל זאת, חצ'קון! ומחר יש לי צילומי ביוטי. אוף אוף אוף. הלחץ הזה.

חוץ מזה הכל סבבה, וזה כבר לא דקה, זה חצי דקה.

אז עוד חצי דקה אני על המטוס.

ברור שיהיה פוסט פרידה. חכו חכו.