היום לפני שנה, ממש בשעה כזאת ניסיתי לישון לפני הטיסה. ב2:00 המונית הגיעה. לא ישנתי. הייתי נרגשת. נפעמת. על סף היסטריה. אמרו לי ״טיול״ וזה עשה לי כווץ בבטן.
והנה עברה שנה, מחציתה חייתי מחוץ לגבולות ארצינו, ומה שעברתי שם מעודכן מילה במילה פה.
ואני כאן עכשיו. חיים אחרים לגמרי בהכל.
עבודה, חברים, משקל, מה אני רוצה ללמוד, שפה נוספת, חוויות.
אז הייתי כל כך..תמימה? לא, הייתי אופטימית. לאללה. אם לפני שנה היו שואלים אותי מה יהיה, הייתי אומרת שאפגש עם נדב ויהיה כיף ונטייל ביחד. היה כיף ליומיים, טיילנו ביחד (עם החברים שלו) שבוע. ואני המשכתי לבדי.
כל מה שחשבתי שיקרה - קרה ההפך הגמור.
אבל יצאו מזה מלא דברים טובים.
קודם כל..שאני יודעת שאני חזקה ואני לא צריכה להיות תלויה באף אחד, טיילתי לבד והכרתי את מי שבחרתי להכיר.
עוד דבר, זה שאני ונדב לא ביחד. כי הוא לא הגבר שהייתי צריכה להתחתן איתו.
עוד דבר, זה שנכון שנדבקתי בחיידק הטיולים, ואין מה לעשות, מי שטרם טייל כמה חודשים טובים - חייב, אבל כבר אין לי את הצורך הזה שדיגדג לי. מבחינתי עשיתי וטוב לי.
עוד דבר, האנשים שהכרתי. מי שבאמת היה חשוב לי עוד בטיול, חשוב לי גם עכשיו, ואנחנו בקשר. זה חברים לכל החיים לפחות..
עוד דבר, וזה הכי חשוב, טיפים;
*לעולם אל תצפו מאנשים לעשות מה שאתם הייתם עושים לטובה או לרעה.
*כל מה שקורה, באמת לטובה. גם אם לא תראו את זה עכשיו, זה יכול להתברר כמוצלח גם בעוד כמה שנים.
*לפעמים צריך לעצור ולחשוב, אפשר לעשות את זה בהוסטל מסריח, על ערסל עם זיקיות, בחוף הים, וגם על הר באמצע הזריחה.
החיים יותר שלווים עכשיו.
לכו, תטיילו!
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
