גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

תהיתי כמה זמן כל האידיליה הזאת תמשך.

רציתי לספר את כל הסיפור, אבל זה ממש מסובך בלי להכניס שמות, ולא בא לי. גם לא בדיוניים.

בגדול, היו לי חמישה חברות קרובות. נשארה רק אחת, מתחילת הטיול.

זה קצת מסובך, אבל הולך ככה:

אחת שהכרתי בסוף הטיול, וחברה שלה. ושניים שהכרתי לפני שטסתי.

כי אחת תפסתי על שקרים, השניה חברה שלה ויש לה חבר אז היא כבר לא באופק.

והשלישית מקנאה לי על כל דבר קטן, אז התרחקנו. והרביעית לא מדברת איתי, כי השלישית לא מדברת.

פעם היינו חמישייה, האידיליה הזאת לא נמשכה כל כך הרבה זמן.

זה לא מפריע לי שהן לא התלהבו אחת מהשניה כל כך, בסדר, אבל למה ממני להתרחק? כולן ביחד! למרות שהן לא מדברות אחת עם השניה.

זה כואב לי.

זה לא שחסר לי חברים, יש לי את אלו מהתיכון, חברה ממש טובה מתחילת הטיול, חברים מהמועדפת.

אבל עדיין...משהו שם כואב.

שעות של נסיעות ופקקים מהבית לת"א, רק בשביל לשבת איתן, נעלמות בשניה אחת.

ושעות של שיחות נפש.

ושעות של עידוד ותמיכה.

ושעות של ריכולים.

שעות של ישיבה בבית קפה.

ושעות של רביצה בים.

מצד אחד, בא לי להגיד מה אכפת לי, למה אני כזאת, למה כל כך חשוב לי שהכל יהיה בסדר עם כולם, שאני אהיה בסדר עם כולם, וכולם איתי.

מה אכפת לי? למה אני לא אומרת לעצמי, שזאת אשמתן, כי זאת באמת אשמתן!

הן שיקרו לי, הן מחפשות אותי מאז שרזיתי על כל דבר, הן לא רוצות לבוא אליי כשאני מארחת את כולם, הן לא קוראות לי לבוא לבילויים, אותה תפסתי עם בת דודה שלה בים בזמן שהיא אמרה לי שהיא תקועה בבנק, אני אף פעם לא שיקרתי להן, ולא קינאתי בהן. אף פעם!

אבל..למה בכל זאת כואב לי? למה בכל זאת בא לי להתקשר, בא לי לשבת, לדבר, לגשר.

אולי כי ככה אני? ואין מה לעשות..יהיה לי קשה, יהיה לי רע, יהיה לי כואב ועצוב..עד שאני אדע שהכל בסדר.

היתה לי הרגשה, הסתובבתי והסתובבתי והרגשתי את זה מגיע, קורה. ירדתי מדרגות הנעות, המשכתי ישר, חזרתי, עצרתי, הסתכלתי, קניתי, הלכתי הלכתי, הסתובבתי. ידעתי שזה יקרה, הרגיש לי שזה הולך לקרות. ואז זה קרה.

לשלוש שניות חשבתי שאני הוזה.

ואז עבר לי.

הוא עומד מולי, בשיא הנונשאלנטיות.

כאילו לפני שנה הוא לא ברח ממני.

כאילו לפני שנה הוא לא עזב אותי באמצע יבשת לא מוכרת בלי אף אחד.

כאילו לפני שנה הוא לא היה בסרט שאני רודפת אחריו.

כאילו לפני שנה לא היינו שם..כאילו כל זה לא קרה. כאילו כל זה רחוק שנור אור מאיתנו עכשיו.

אומר לי שלום, מתעניין לשלומי, למה אני עושה, במה עובדת, מתי מתחילה ללמוד ומה, אומר לי שאני נראית טוב, ורואים שרזיתי המון. בוחן אותי בכף רגל ועד הראש, כי הוא כזה. מדברים קצת פה ושם. ותוך כדי אני מנסה להרגיש מה אני מרגישה.

כל הזמן הזה שעבר, הייתי בטוחה שאראה אותו ולא אתייחס, שאעלם, שאם חבר שלו ישאל למה לא אמרתי שלום - אני אגיד לו "כי הוא לא שווה את זה". דיברתי על זה עם אור פעם אחת, ואמרתי לו שאני בטוח אבכה. או ארעד. דמיינתי עשרות פעמים, אלפי פעמים - איך נפגש, איפה, מה אלבש, איך זה יהיה, שלא אהיה נחמדה, שאהיה מגעילה, שאלך, שאברח.

ופתאום אני מוצאת את עצמי באמצע שיחה איתו. באמצע הקניון, מי שמסתכל עלינו מהצד - בחיים לא יעלה בדעתו שאנחנו בעצם זוג אקסים, שעצרתי את עולמי בשבילו, שטסתי עד אליו, ואחרי שבוע הוא נפרד ממני ועזב אותי לבדי במדינה שאני לא מכירה, ביבשת שאני לא מכירה ובלי אף אדם שאני מכירה. השאיר אותי ככה, קם והלך. ולא משנה כמה ניסיתי, כמה דיברתי, כמה בכיתי..לא עזר כלום. הוא עוד הכיר לו מישהי בטיול, כדי לנפנף לי בזה שהוא המשיך הלאה, הפיץ בגל שמועות שאני רודפת אחריו. 

ועכשיו, הוא רואה אותי באמצע הקניון, מדבר איתי כאילו הוא לא הרס אותי קצת, כאילו הוא לא עשה לי צלקות, כאילו הוא לא גרם לי לתהות אם אני יכולה שוב להתמסר לאהבה, כאילו לא שרט אותי שאני שמנה שמנה שמנה שמנה וחייבת לרזות, ולא רק שהוא אומר לי שאני נראית טוב, ושהיה טוב לראות אותי, ושאני אהיה בקשר, אנחנו צריכים לדבר, יש הרבה על מה.

מה הרגשתי, הכל רץ לי מהר, עמדנו רבע שעה ודיברנו, הוא לא הפסיק לספר על זה שהייתה לו חברה חצי שנה (זאת מהטיול שכל מי שדיבר איתי אמר לי שיש פה "זוג מוזר" שהוא קורא לה כל היום שמנה והיא סתומה כמו קיר ואין על מה לדבר איתה) ושהוא מתחיל ללמוד באוקטובר, שהוא עושה עכשיו מכינה, שהוא מלצר בבית קפה פה ממול, ושהוא הספיק לטוס גם לאמסרדם וגם לאנגליה ועשה כיף חיים..והוא הוא הוא הוא הוא..איך רק עכשיו אני שמה לב כמה הוא מלא בעצמו?

לא רעדתי, לא בכיתי, לא התעלמתי, לא כאב לי.

הייתי אני. לבשתי שמלה מקסטרו שנקנתה שלוש דקות לפני, כי היה מבצע והיה לי חם. נעלי עקב יפות מאלדו, והייתי עם משקפיי הראייה-נהיגה שלי, כי ידעתי שאראה אותו. ורציתי לראות. רציתי לנפנף לו בפרצוף "כן, זאת אני עכשיו, ככה נראה מה שהפסדת, ואני לא חוזרת, לא מתכוונת להפגש איתך, לא רוצה לדעת עליך כלום. אני שונה לגמרי. לא שמנה, יותר בוגרת, יותר חכמה, ויודעת שלפח הזה - אני לא נופלת. שוב."

אם חשבתם פעם, איזה מסכנות אלו שהמשקל שלהן הרבה מעל הBMI התקין, עכשיו אבקש שתנסו לחשוב ההפך - אותן הנשים שרזו, ופתאום נדחות על ידי החברות שלהן.

הסיפור שלי:

הגובה שלי הוא 1.50, כן, פיצית. :)

השתחררתי מהצבא 70 ק"ג, הליכות של קלימוטרים כל יום, עשו את שלהם, וירדתי ל62 ק"ג. עליתי שוב, ל65 ק"ג, הכרתי מישהו, ירדתי ל60 ק"ג בזכותו/בגללו (תכף תחליטו אתם), עשיתי פסיכומטרי, והחשיבה גרמה לי לאכול, עליתי שוב ל65. הכל סבב סביב המשקל:

הוא לא היה נותן לי לאכול פחמימות.

הוא היה מסדר לי את הארון לפני איך הבגדים, לפי דעתו, יושבים עליי יותר טוב.

הוא היה לוקח אותי להליכות וריצות.

הוא היה מסתכל על נשים אחרות ושואל אותי "מאמי, מתי יהיה לך גוף כזה?"

בכנות, אז, חשבתי שהוא עושה את זה לטובתי, הוא באמת אוהב אותי וחשוב לו שאראה טוב.

בדיעבד, אני יודעת שהוא עשה את זה בשביל עצמו, בעיקר.

כדי שהחברים שלו יחליקו לו כיף ויתנו קריצה "כוסית חברהש'ך...."

החוסר בטחון עצמי שהוא הקנה לי, בסריקת תמונות ממסיבות שהיינו יוצאים אליהן ו"תראי איך היד שלך/הבטן/הטוסיק שלך יצא פה, מאמי, את חייבת לרזות" גרם לי להיות בתחתית בלי לשים לב, וגרם לו להרגיש מינימום סופרמן, בגלל שהוא מעליי - שרירי, חטוב, רזה, בריא, יכול לרוץ קילומטרים בלי להתנשף כמו חמור.

אחרי שנה של ביחד, הוא טס לטיול בחו"ל.

הייתי צריכה להצטרף אליו לאחר חמישה חודשי טיול, ובחמישה חודשים האלו של "בין לבין", הייתי חוזרת הביתה כל יום מהעבודה, אחרי משרה מלאה, וישר מתלבשת והולכת לעשות קיקבוקסינג, ריצה, הליכה, אכלתי לפי תפריט מסודר, וניסיתי, נשבעת שניסיתי. ירדתי בעצלתיים אולי קילו בחודשיים. כשהיינו מדברים בסקייפ הוא היה שואל תמיד מה עם המשקל שלי, וכל פעם מחדש הייתי אומרת לו שאני לא מצליחה, לא מצליחה! והוא היה מתאכזב..לא מסתיר את האכזבה. בגלל כל זה, הטירוף הזה, המעגל הדוחה הזה של דיאטה דיאטה דיאטה דיאטה, לחשוב כל היום ולהתעסק כל היום באוכל, גרם לי לאכול יותר.

יצאתי לטיול שלי, כשאני במשקל של 66 ק"ג.

נפגשנו, היו יומיים מהסרטים, אבל הוא התבייש שכולם יראו את החברה השמנה שלו בבגד ים. נפרדנו. הייתי חסרת אונים ועם משקל עודף, ואף אחד לא היה בכיוון שלי. מפה לשם, מתגלגלים...והכל הסתדר.

ועכשיו.

מאז כל זה, ירדתי 13 ק"ג. עכשיו אני שוקלת 53 ק"ג. הרבה מחמאות, כיף לי, כיף גם בשביל עצמי. אני שלמה עם עצמי, ואני לא יודעת עדיין אם זה כי אני מושפעת עמוקות מהמודל של האקס או לא. אבל בכנות, ביני לבין עצמי, כיף לי. אני גאה בעצמי כל כך, שבאמת רציתי, והצלחתי. בלי שום קשר לשום דבר, לאף אחד. אני זוכרת, איך אז, במשרדה של הדיאטנית הדרך היתה נראית כל כך, כל כך ארוכה, עם לחץ של זמן, ואולי בכלל לא רציתי את זה באמת. עשיתי, אבל לא רציתי באמת באמת. בטיול עשיתי לי סוויץ', בנוגע להכל. מהדרך המחשבה על החיים, על אהבה, ועל אוכל, ועל גוף, ועל נשמה, עברתי תהליך עצום, נולדתי מחדש, למדתי לאהוב את עצמי אחרת. הרבה מדיטציות, הרבה טיולים, הרבה עצימת עיניים וריכוז מוחלט ב"אושר".

בטיול ירדתי 6 ק"ג, חזרתי לארץ במשקל 60 ק"ג בדיוק. ולאחר מכן ירדתי בארץ, במשך הזמן שאני כאן (לא רוצה לספור :), אבל עדיין לא שנה) עוד 7 קילו. וזהו. אני לא צריכה יותר.

ידידים שלי מחמיאים.

לחברה שלי קצת קשה, קצת מאוד קשה. חברה שאני מחשיבה כחברה טובה.

במקום שתפרגן, שתשמח בשמחתי, שהצלחתי, היא עושה לי פרצופים, היא לא מדברת איתי באופן רציף, כועסת ורבה איתי על כל דבר, לא רוצה שאבוא איתן לים כשהיא הולכת עם ידידים שלה, כשהעלתי תמונות שלי על המשקל, היא לא עשתה לי "לייק", וכשאמרתי לה שירדתי ככה וככה קילו, היא ענתה ב"אה." וזהו.

כואב לי שחברה טובה שלי לא מפרגנת לי, שהיא פתאום התפכה עליי מקצה לקצה, שהיא בוכה לי שהיא עלתה קילו, וגורמת לי להרגיש רע על זה שאני יורדת במשקל. היא לא מושלמת, שמנמונת, אבל היא יפה, ויש לה אופי טוב, ככה אני מכירה אותה. ופתאום, היא כבר לא כזאת. היא השתנתה מאז שהתחלנו ללכת לים. כשאני מספרת לה שאני מצליחה בעבודה, שמרוצים ממני, אני "זוכה" ב"טוב" סתמי וקר.

אחד שהיה בעניין שלה תקופה, והיא דחתה אותו בגלל שהוא טס לטייל לשלושה חודשים, עושה טיול כמו שלי, והוא מעלה תמונות של מקומות שהייתי בהם, שחוויתי בהם, אז יוצא שאני עושה לו לייק פה ושם. והיא כעסה עליי! "תהיה תמונה או סטטוס שאוהד יעלה ולא תעשי על זה לייק?" הייתי בהלם. זה באמת מפריע לך? וכשציינתי שהוא זה שהוסיף אותי לפייסבוק שלו, היא טענה שזה ילדותי מצידי להגיד את זה, אבל זה שהיא בודקת מי עושה לו לייקים, זה מאוווווווווד בוגר. ברור שהפסקתי, אני לא מחפשת מריבות, וגם אין לי כוח לזה, כשאני מרגישה שאני מתעסקת בגנון, אני מרימה ידיים, ונעלמת.

ונעלמתי, כרגע. 

אבל זה מפריע לי.

שחברה שלי מוצאת על מה לכעוס עליי, על מה לא לדבר איתי, ולמה לא להזמין אותי לבילויים.