גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

יושבת במיטה הפלאפון על אדן החלון, ופתאום "בלינג!!". הודעה מהפייסבוק.

"נו, מה יהיה? אני מתגעגעת. מאוד..."

לענות? לא לענות? להראות לה שקראת ולא ענית? בודקת אם אני מחוברת לפייסבוק ושכחתי לסגור אותו. שכחתי. טוב, זה בלתי נמנע. אני לא מתגעגעת. אז אני לא אומרת דברים שאני לא צריכה. בפעם האחרונה שדיברתי איתה כעסתי עליה בטירוף, כי תפסתי אותה בפעם המי-יודע-כמה על שקר. הטסתי אותה מהוואטסאפ שלי לחסום, מרשימת אנשי הקשר בפלאפון. ורק בפייסבוק השארתי. בעיקר בשביל שתראה שיש לי חיים הרבה יותר טובים אחרי שזרקתי אותה משם.

"אנחנו צריכות לדבר" עניתי. "אז בואי נדבר". ממש. פה. ככה. בפייסבוק. נראה לך? "זה לא לפה, לא להודעות, לא לטלפון". "אז נפגש" "כבר 23:00 בלילה" "ברור שלא עכשיו, כשיסתדר לך" "סבבה".

הכדור בידיים שלי. האם לבעוט אותו לשער? זה יהיה גול עצמי. כי אחרי שכולם שאלו איפה היא, והסברתי להם שאני לא מתכוונת לחזור לדבר איתה, זה לא הגיוני שפתאום נחזור לדבר. זה צבוע, זה דו פרצופי, זה לא אני. ולא חסר לי שהיא לא חלק מחיי. פחות כאבי ראש, פחות שקרים. השיחה הזאת. אם תהיה..כי כרגע היא עומדת בסימן המתנה רציני, תהיה קשה. כי אני אגיד את כל מה שיש לי להגיד. אני אספר לה שאני יודעת שבזמן שהיא שכבה עם גיא, ידיד שלי, ושיגעה אותו שהיא רוצה מעבר-לא רוצה מעבר-רוצה מעבר-לא רוצה מעבר..היא יצאה עם ידיד אחר שלנו מהטיול. ובאותו הזמן הייתי החברה הכי טובה שלה! הכי! והיא לא סיפרה לי כלום. שמעתי את זה מאנשים אחרים. ועל כל שאר הדברים האחרים, על השקרים, שהבנות מהטיול שונאות אותנו ומרכלות עלינו כל היום, וגרמה לי לריב עם החבר'ה מהטיול, שאני אוהבת אותם אחד-אחד. בסוף התנצלתי, והשלמנו. אבל הייתי מה-זה קרובה להפסיד חבר'ה שווים בגללה. ובעצם, לכל חבר'ה, לכל חור שהיא נכנסה בחיי, היא הרסה, השחירה, ניסתה לבודד אותי, למדר  אותי, עשתה הכל, אבל הכל, שאני אהיה תלויה אך ורק בה. לקחה אותי למסיבות שהייתי בטוחה שרק שתינו שם, ובסוף מתגלה שהיא קבעה שם עם עוד אנשים שאני לא מכירה בכלל. לא הכירה לי את החבר'ה שלה, שבקושי יש לה, אבל לא הכירה לי. העיקר אני הכרתי לה את כולם, ברמה שרוב האנשים שהיו ביום הולדת שלה, היו החברים שלי. היא הפריעה לי באמצע סקס עם אור! שהיא ידעה שאני אצלו, והתקשרה, ושלחה הודעות, וגם שאמרתי לה שאני עם אור, זה לא כל כך עניין אותה, היא עדיין המשיכה לשלוח הודעות ולהציק, עד שהוא כבר התעצבן. והוא אחד האנשים היותר שלווים שאני מכירה. ושהיא לא ענתה להודעות של אחד משני הידידים הכי טובים שלי, שהוא בסך הכל רצה עזרה ממנה בעבודה.

עכשיו, כשנזכרתי, אני חושבת שגם לי מותר לשמור טינה. ואני לא כזאת בכלל. אבל לפעמים מותר. והיא יכולה לחכות, אני לא חושבת שאחזור לדבר איתה. ואם אחליט לדבר בסוף, זה לא יהיה כמו פעם. אני כבר לא סומכת על מילה שיוצאת לה מהפה, ואני תוהה...האם אני באמת צריכה את זה?

אני זוכרת שהתחלתי איתך, ראיתי אותך מבשל במטבח המשותף עם חולצה של סוף מסלול ושאלתי שאלה. הלכתי לחדר לקחת משהו, וכשחזרתי היית כבר עם חבר שלך מהצוות בסלון המשותף של ההוסטל, ואכלתם. התחלנו לדבר, על הצבא, על הבית, על הטיול..ואתה יודע. זה רק מבט. צריך רק במבט אחד בשביל לקלוט אם זה שמולך בקטע, ואיזה קטע.

באותו ערב, זה היה הערב השני שלי בבוקס דל טורו אחרי שנפרדתי מנדב ומצאתי אנשים חדשים ונפלאים, ישבתי איתם לשתות רום וקולה, ואתה הלכת עם חבר שלך למסיבה ההיא באקווה לאונג' עם היתושי חול שיום אחרי גרמו לי ללכת לבית חולים והשאירו לי צלקות עד מקסיקו.

במסיבה רקדנו קצת, והתנשקנו, ואז הבנו שצריך לקצר תהליכים ולחתוך.

אז חתכנו להוסטל, חדר ליד חדר, נכנסנו לחדר שלך, ועשינו סקס מעולה, והיית בעצם הסקס הראשון שלי בטיול.

יום אחרי כבר המשכת הלאה, ובפעם אחרי זה התראנו בפורטו וויחו, בקוסטה ריקה. וגם שם - מסיבה, שיכורים, הולכים אליך לחדר, עושים סקס, ובסוף גם שרנו, ונרדמנו. ובבוקר קמתי, התלבשתי ונעלמתי.

ופעם אחרי זה נפגשנו בניקאראגואה, באיזה הוסטל בצפון, בליאון, והחדרים היו רק דורמס של 6 ומעלה אנשים, אז הלכנו לשירותים. והשומר כמעט תפס אותנו, וניסה לפתוח את הדלת ואמרת "estoy aqui" בשביל שיבין שתפוס.

ובגוטמאלה, גם..ואז זהו. אני נתקעתי בגואטמלה, ואתה המשכת, וכשהגעתי למקסיקו וראיתי את החבר'ה שלך, כבר היית בבית.

אני זוכרת שישבנו, אני ומאיו, לילה אחד, אחרי שחזרתם מטראק, והיא סיפרה לי, שאתה הולך ככה כי גילו לך ניוון שרירים לפני חצי שנה, ניסית להשאר בצבא, וגם שבתור מתנדב לא יכולת, עזבת אחרי חצי שנה של ניסיונות ויצאת לטייל. וגם שכל הטראק חבר שלך עזר לך לעלות, ולא ויתרת, והיית מלך, פשוט מלך.

אני זוכרת שכאב לי. אתה כל יפה שזה כואב, וחד מחשבה, ועדין. ואם זה לא היה קורה, אז כנראה היית נשאר מ"פ. או יוצא לחל"ת, לחוות ולחזור.

אני זוכרת ששאלתי את אלוהים למה. למה דווקא אתה. מה עשית רע בחיים שמגיע לך את זה? אני זוכרת שנכנסתי לאינטרנט וקראתי שהזמן הולך ואוזל. זה לא משהו שייפתר, מחלה חשוכת מרפא. מחלה שרק מחמירה עם הזמן. מחלה שאחרי שנתיים שלוש מאותו הרגע שמגלים אותה, הבן אדם שלקה בה כבר לא בן אדם.

והיית יותר מחצי שנה מאז, וצלעת, ואני זוכרת שבבוקס בתוך עננים של שיכרות ושיכרון חושים שאלתי אותך למה אתה הולך ככה ואמרת לי שזה בגלל שאתה שיכור, וכשראיתי אותך בניקאראגואה באור יום, עוד לפני שהספקת לראות אותי, הסתכלתי וראיתי שאתה עדיין הולך ככה. ומה הסיכוי שלך להיות שיכור ב10:00 בבוקר? לא בנקודה שהיינו. ובגואטמלה, חיכיתי שתבוא לחדר, וכשעמדת בחוץ, פשוט משכתי אותך לבפנים שתכנס כבר, ונישקתי אותך. פשוט לא דיברת על זה. לא עם כולם. לא איתי.

לא הייתי דוחה אותך בגלל זה, אתה כל כך נפלא ונהדר, ולרגע רציתי אני לבוא ולדבר, ולחבק, ולהגיד לך שכואב לי לשמוע, אבל אני יודעת שלא סיפרת כי לא חיפשת רחמים.

ואתמול. אתמול ישבתי עם חברים מהטיול, אלו שלא היו חלק מהגל, אלו שבאו באמצע להעביר חודשיים גואטמלה-מקסיקו. ישבנו בבאר וראיתי אותך. ולא ידעתי מה לעשות. לגשת או לא? להגיד שלום? ואם ישאלו אותך מי אני? מה תגיד להם? "אהה..אחת ששכבתי איתה בטיול"? ואז חשבתי עליך. שאני יודעת שאתה נפלא, וגם אם תגיד את זה, מה אכפת לי? זה טיול! אז בהתחלה התבוננתי. ראיתי שיש לידך מקל הליכה. ראיתי שכל מי שמדבר איתך מתכופף ומדבר איתך לאט, לפי תנועות השפתיים. ראיתי שרזית כל כך, שהשרירים שלך, הכתפיים הרחבות נעלמו. ראיתי כאב בעיניים, כאב בחיוך שלך. ניגשתי, אמרתי לך שלום, והבאתי לך חיבוק, הרגשתי את היד שלך מחבקת חזק מדיי ומשתהה מדי כי אתה כנראה לא מרגיש אותה, זה התפשט..

שאלתי אם הכל בסדר, וענית שכן. ובדיוק עמדנו ללכת. וגם על מה היינו מדברים? מה איתך עכשיו? מה אתה עושה? מתי תסיים? לא יכולתי לראות אותך נעלם לי מול העיניים עוד קצת. לא יכולתי לראות אותך קמל. התשומת לב שנתתי לפרטים הקטנים גם ככה הכאיבה לי. שראיתי שאתה לא אותו דבר.

כשהגעתי הביתה, הבנתי, שאולי זאת הפעם האחרונה שאראה אותך. בחיים. ושאני מקווה שאתה מוקף בכל האהבה שבעולם, כמו שראיתי אתמול. ואני עוד יותר מקווה שעד שתעלם, עד שלא תוכל לסבול יותר, שימצאו משהו שיוציא אותך מזה. אותך, ועוד רבים כמוך, שהם בסך הכל אנשים טובים בלי הרבה מזל.