גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

צבא ועניינים ושגרה וסופ״שים ופתאום אני בת 20(!!) ואני עושה בגדול מה שבא לי במגבלות הטעם הטוב של ההורים שלי כי בכל זאת אני גרה אצלם.

ואז השתחררתי ואמרו לי ״האזרחות זה החיים עצמם!״ ועבדתי פה ושם ותידלקתי רכבים והכרתי את בעלי לעתיד עוד לפני שבכלל חשבתי שהוא יהיה בעלי.

ומפה לשם מצאתי את עצמי במרכז אמריקה, בטיול שאחרי הצבא וראיתי נופים, וחוויותי חוויות מעצבות ומשנות והרגשתי שאלו, אלו הם החיים עצמם. כשחזרתי, התחלתי ללמוד לתואר ועברתי לתל אביב והייתה לי את הדירה שלי עם השותפים הדיי-לא-נורמלים שלי ועשינו שם קראחנות והשנתיים האלה הרגישו לי שזה החיים עצמם. ואחרי זה בובי סחב אותי חזרה לפרבר שממנו באתי ועברנו לגור יחד ושנינו חשבנו שאלו החיים עצמם. וכולם אמרו לנו ״חכו, אחרי החתונה מתחילים החיים״. אז התחתנו. ועברנו לגור אצל אבא של בובי והתנחלנו שם שנתיים וחצי עד שצברנו מספיק הון עצמי ועברנו לבית משלנו וחשבתי שהנה! החיים האמיתיים מתחילים. 

אבל לא. לא לא לא לא לא. 

החיים תמיד אמיתיים, התקופות הן שונות. ומה זה בעצם ״החיים האמיתיים״? השגרה? 

עכשיו אנחנו בשגרה. הורים כזה בורגניים שמצלמים כל דה דה דה שהבת שלהם אומרת ומתרגשים מכל תזוזה שלה (היא זוחלתתתתת חיים של אמאאאא) ומנסים להצחיק אותה כמו שני אידיוטים רק כדי שיהיה אפשר להחליף לה חיתול מבלי שהיא תתהפך ותזחל ותתפוס את הקופסה עם הקרמים והכל מה שצריך על השידת ההחתלה ותעיף אותה לרצפה ותקלוט שזה נעלם ברעש של התנפצות.

לבובי היה יום הולדת ונסענו לתל אביב למלון בלי התינוקיתי שלנו וכמובן שאני כבר דמיינתי שברגע אחד אנחנו חוזרים להיות הזוג התל אביבי הזה שיצא לדיזנגוף... אוקיי ספויילר - הלכתי לישון בשישי בערב גמורה (ושיכורה) ב-22:00, לא היה עם מי לדבר והוא ראה כדורגל. וברור שקמתי באמצע הלילה בדיוק באותן השעות שגל קמה בהן כי אני אמא ואני רגילה להתעורר באמצע הלילה לפחות פעמיים.

ותל אביב הרגישה לי כמו מחנק בגרון וכל הזמן התגעגענו לגל ומה חשבנו לעצמנו שהלכנו בלעדיה?

אני מנסה לשבור לעצמי שיגרה, כלומר את ״החיים עצמם״ עם ים, כמה שרק אפשר. אה כן, חזרתי לעבודה ולגל יש גן בשישי אז אפשר לזרוק אותה שם ולהשאיר את בובי בבית וללכת לבד לים ופשוט לשבת ולקרוא ספר. ולתפוס צבע.

ואני רואה חתונה ממבט ראשון והם כזה מתרגשים ואני מתרגשת איתם ובוכה ואז שומעת את הנחירות של בובי מהחדר ואומרת להם, לעצמי, אבל גם להם:

חכי חכו כשתתחילו את החיים עצמם...