יש לו אף מושלם, של אל יווני, ושפתיים מלאות, אבל חוץ מזה - כלום. הוא לא גבוה, לא חטוב, לא שרירי, סקס סביר, לא לוחם לשעבר, וגם לא עם עיניים בהירות. אבל בכל זאת משהו שם עשה לי את זה. אולי כי גדלנו באותו מקום, נכחנו באותו דור של ילדים ששומעים אביב גפן ונוסעים בסקייטבורד, עם המון שחור בעיניים, וחולצות גזורות ומחשבות אובדניות בכאילו, על כמה מסריח זה בית ספר. אותם מסיבות של ״פריקים״ אותה תשתית של שפה משותפת של פעם ״פאקינג-איי״.
אני התחלתי איתו, ברמן, שבוע אחרי כבר יצאנו לדייט. בשני כבר שכבנו, כי היה לי ממש לא נעים להשאיר אותו במצב כזה ועם קרח בביצים.
(אני זוכרת שכשהייתי בגיל שהכרנו, 13-14-15, והיו אומרים שבגיל 23-24-25 אנשים כבר עושים סקס על הדייט הראשון או השני, הייתי תוהה איך אפשר? געוולד!!).
התפשרתי. מההתחלה. ידעתי בתוכי שזה לא הוא. לא ככה הוא צריך להיראות. ואז הזמנתי אותו ליום הולדת של חברה טובה שלי, שאני מכירה רק אותה, לא את החברים שלה. ככה יצא. הוא אמר שיגיע ואז הבריז. בדקה האחרונה. הבנתי שזה נגמר. אחרי יומיים הוא שלח לי הודעה שהוא מצטער אבל היו לו ימים ממש עמוסים, אז אמרתי לו שאני לא יודעת כמה זה מראה על רצינות. ומאז הוא לא הגיב. ואני לא מתכוונת לשלוח הודעה. העיקר שהוא אמר שהוא לא בקטע של לזיין ולזרוק, וטוב שנכנסתי לו לחיים.
האמנם?
אבל משום מה, זה הפסיק להציק לי אחרי יום, לפני שהספקתי לחשוב על רגש ולפני שהוא נהיה איזה חלק משמעותי. אז...עוד סטוץ. למי אכפת?
בעבר הייתי נתפסת עליו ולא משחררת, מנסה להצדיק אותו בכל הטיעונים הנכונים והמוצדקים שבעולם, וחזרת אליו.
ועכשיו לא, אני חושבת שהשתפרתי. :)
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
