גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

נסעתי לתל אביב. לבשתי שמלת מקסי צמודה בצבע אפור ונעלי את הטבע נאות שלי וארזתי תיק. תל אביב שלי. הייתי אצל השכנים, שמרתי על הבנות, ישנתי בבניין שלי. ראיתי שהשלט על הדלת ירד, אבל הפתק בדואר נשאר. הסתכלתי על הדלת החומה הרגילה, בלי שלט ועם שאריות דבק של שלט לדלת שעמד שם שנתיים וניסיתי לחשוב על כל כניסה שלי לדירה הזאת. דירה שכבר לא שלי. חיפשתי בלב מה אני מרגישה ולא מצאתי כלום. סיימתי את העבודה השחורה שלי ועליתי על האוטובוס לבית האמתי שלי. אפילו לא הלכתי להסתכל על החדר שלי ועל המרפסת. פשוט המשכתי הלאה.

נסעתי לתל אביב. לבשתי ג'ינס צמוד וחולצה שנגמרת בדיוק איפה שהג'ינס מתחיל. תל אביב שלי. התיישבתי בבאר שישבתי בו עשרות אם לא מאות פעמים, דיברתי עם חברה, צילמנו תמונה שתי מסטולות בערך 10 פעמים עד שיצא משהו ששתינו הסכמנו עליו. העליתי לאינסטגרם ודיברנו ודיברנו. בסוף חזרתי לבית האמתי שלי. חיפשתי בלב ולא מצאתי געגוע לסצינה. 

אני שוכבת על הגב עכשיו ובובי כהרגלו נוחר, אחרי שהפסיק שוב התחיל. היה סיכוי שאני בהריון. כי שכבנו אחרי שהייתי במחזור, לפני שלקחתי גלולות ולקחתי גלולה רק כמעט 24 שעות אחרי כי הייתי בתל אביב. עשיתי בדיקה לכל מקרה, אני הצעתי ובובי אמר שאם יש ילד אז נשמור. אמרתי לו שממש לא! אין ילד, היה פס אחד. ופתאום חשבתי על זה שאני לא יודעת איך בובי עם ילדים בכלל. וחברה שלי אמרה שנאמץ כלב. ולא, אני לא מאלה. אני בזה לנשים האלה שמאמצות כלבים עם בני הזוג שלהן רק כדי לדעת אם הוא מספיק אחראי לילד. פחחח. אה, ורצים עליי ריכולים בקבוצה וואטסאפ של כמה פוסטמות מהשכבה שלי כי אחת מהן (נועה הצב) ראתה אותי בסופר פארם והייתה חייבת לדחוף את העיניים שלה מעבר לכתף שלי ולראות בדיקת הריון ולצחקק כמו ילדונת בת 12 שהרגע גילו לה שמישהי מהכיתה מקבלת כבר מחזור. שונאת את העיר הזאת. סתם, לא באמת. הכל בסדר כאן. כל כך בסדר כאן, כשהייתי בתל אביב פתאום נזכרתי מה יש לי לעומת מה שהיה לי. כאילו כל הזיכרונות שלי מהדירה ומהעיר נעלמו. אני בחיים אחרים עכשיו. ובאופן מפתיע ממש סבבה לי עם זה. 

ביום שישי לי ולבובי יש חצי שנה. והגעתי למסקנה שלהסתכל לו בעיניים זה כל מה שאני צריכה כרגע.

עלית לארץ בשנות החמישים, ילדה בת שנתיים במשפחה שמנסה לתרגל צבריות בכל הכוח. הפסקנו לדבר את השפה שלנו ועברנו לעברית השארנו את שמות הערים והכפרים שבאנו מהם מאחור עם זיכרון של אנשים שחיו והלכו לעולמם ממחלות של עולם שלישי שאולי היום היו יודעים לאבחן ולרפא אבל בשנות ה40 של המאה הקודמת היינו רחוקים מכך.או כאלה שהשארנו מאחור אחרי שנרצחו באכזריות על ידי מוסלמים בעת תפילה בבית הכנסת. השארנו הכל, לקחנו שק עם כמה מכתבים ובגדים ועלינו לארץ. שרדנו את האוהלים, את הצריפים, את תקופת הצנע ואת המלחמות הגענו לשיכון דירת שני חדרים קטנה וצפופה, שישה אנשים וזה כל מה שהיינו צריכים כי זאת היתה מדינת ישראל. 

עם השנים אחייך התחתנו ונשארנו אני ואת כי שלחתי את אחותך לקיבוץ, לא יכולתי להתמודד עם המופרעת הקטנה הזאת. ואת היית ילדה כל כך טובה..אמנם ביסודי הציונים שלך לא היו טובים, אבל היו לך חברות אשכנזיות טובות מבתים גדולים ומקורצפים היטב. אני לא מאמינה שהן חברו אלייך כי ריחמו עלייך, אני מאמינה שהן חברו אלייך כי ראו את חוכמת החיים וטוב הלב שנשקף לך מהעיניים. בתיכון פרחת, לימודי ערב בתפירה וסריגה והעבודה במפעל טקסטיל עשו לך טוב. העולם כולו נפתח בפנייך, העולם שהיה סגור לך בתוך הבועה של השיכון ואת אכלת את כולו בעיניים רעבות ולמדת והחכמת.

התחתנת ועזבת לעיר אחרת שאז הייתה רחוקה והיום מפרידות היו בינינו אולי 45 דקות נסיעה. ילדת ילדים, הקמת משפחה, קנית דירה משלך בעיר קרובה יותר והתחלת לחיות. הוצאת רישיון נהיגה, למדת גננות ועם השנים ככל שאני התגאיתי בך, הבת הגננת שלי, כך גם הסביבה דיברה עלייך. את כוכבת. הגננת הכי מדוברת בעיר שתחת עינייה הבוחנות, ידיה הנמרצות והאהבה הבלתי פוסקת שלה לילדים עברו דורות שלמים שהתחילו בילדים שהלכו לגנך והפכו להורים ששלחו את הילדים שלהם לגנך וסבים וסבתות שזיהו אותך בכל פינה ואני זוכרת גם את חוסר היכולת להסתובב איתך בעיר בלי שיקפוץ אלייך איזה ילד ויזהה את הגננת שכל כך אהב. המכתבים והתמונות, מתנות התודה וכל האהבה הזאת שעטפו אותך תמיד, נהניתי לראות ולדעת ולשמוע.

ואילו אני, אני הזדקנתי כי ככה בנוי העולם. חיתנתי את כולכם, הייתי בכל אירוע משפחתי ושמרתי על כל הזמנה לבר מצווה וחתונה. שכלתי שני בנים שהלכו לי ככה בלי יותר מדיי התרעות מוקדמות וכל פעם כשעמדתי מעל הקבר שלהם, גם שנים אחר כך, הרגשתי את עצמי קומלת לתוכי עוד קצת. מי שמע על דבר כזה? אמא שקוברת את הילדים שלה? וכל פעם קמתי מחדש. חייתי בשביל החיים. בשביל הילדים שנותרו לי והנכדים והנינים שנולדו לי. חייתי בשבילכם. וכשהייתם באים, הייתם הכל בשבילי. ואני לעולם לא אשכח את כל מה שעשית בשבילי. ביתי יחידתי, תמר שלי. ארוחות הבוקר שהיית לוקחת אותי, לקניון שהייתי נפעמת מכך שיש מישהו שמזמינים ממנו והוא מגיש את האוכל ומפנה. את זה שכתבת לי בפנקס את המספרים של כל המשפחה בכתב ברור וגדול שאראה, שהיית מביאה את הילדים ולפעמים באה לבד וממלאת אותי באושר ובנחת. את השעון ליד עם הספרות הגדולות שקנית, שהיית מגיעה ומנקה בשבילי את הבית, את זה שהיית לוקחת אותי לרופאים, קונה לי חלב וביצים, שולחת את לירי והילדים להשקות את הגינה שלי וכשחגגת לי יום הולדת במסיבת הפתעה. הלק שהיית מורחת לי על האצבעות, הקרם לרגליים, שהיית גוזרת לי את הגרביים בשביל שלא ילחצו על הקרסוליים שהתעבו עם השנים, שהיית מכינה לי תה ויושבת אצלי, גם אם לשעה, הערכתי את זה מאוד. נהניתי כל חיי ממעשי אושר, נתינה ואהבה קטנים, ואת סיפקת לי אותם בכל רגע. היית באה מרחוק בשבילי ואני יודעת שנתת הכל ונתת מספיק. לא הייתי צריכה יותר מלראות אותך מאושרת באמת. בסוף אני את שלי עשיתי, והשארתי אותך כאן לבד ילדה שלי. שלא תחשבי שאני כועסת, אני מודה לך על הכל, עשית מספיק בשבילי והיית לי לגאווה הכי גדולה שאמא יכולה לבקש. אני אוהבת אותך ואבוא כרגיל לבקר אותך בחלום.

״בובי, אתה החבר הכי טוב שלי ואני אוהבת אותך״ 

״גם את שלי ואני גם אוהב אותך ואני לא אוהב את המצב הזה״

״אני שונאת את המצב הזה״

ואנחנו מתנשקים ומתנשקים עוד ומתחבקים ואני מרגישה לפתע את הזיקפה שלו וכל מה שבא לי זה שהוא יתפוס אותי עכשיו צמוד למיטה ויבצע בי את זממו וזממי בעיקר ומפה לשם אנחנו פוצחים בסקס סוער ביותר שמגיע אחרי ריב סוער ובכי שלא נפסק.

והיה מדהים! ברמת השווה לריב איתך כל יום. צחקנו והלכנו לישון.