גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

כנראה, שיש קטע כזה, במערכת היחסים, ורק המנוסות פה יעידו בתגובות אם גם להן זה קרה, או שזאת רק אני..שכבר לא מתלהבים יותר.

ובכלל, נכנסנו לשגרה מגעילה של עבודה-לימודים, והפסיכומטרי הזה קבר את החיים החברתיים שלי לגמרי. כבר שכחתי איך החבר'ה שלי נראים. ויותר מזה, אני ממשיכה להיות גרועה באלגברה. ואני מרגישה שאני מאבדת את נדב. כאילו הזדקנו, התרגלנו, אנחנו ביחד בשביל סתם, בשביל להעביר את הזמן, אנחנו ממעטים בכל הפוצי מוצי. בקושי יוצאים מהבית, ובבית רואים סרטים, אפילו בלי כפיות, או עושים סקס שאין לי חשק אליו בכלל. אבל בתור הפרח בכפתור והחור, סליחה, בכפתור והפרח. אני צריכה להשלים את החסר, כי אני לא רוצה שהגבר שלי יעשה ביד. ואני קצת מרגישה כלי קיבול לנוזלים. אבל זה עדיף מאשר שהגבר שלך ישפריץ באמבטיה. בכל אופן, זה דעך. ונהיה לא מרגש, ופתאום התחלנו לריב על כל דבר. בעיקר על המשקל שלי ועל זה שאני לא עושה איתו כלום. כי אני יושבת שעות על גבי שעות ביום ופותרת תרגילים, אנסינים, לומדת מילים, ואם אני יוצאת זה בשביל לאכול, כי לימודים עושים אותי רעבה.

אז כל הערה קטנה נהיית ריב, כל דבר הופך להיות ויכוח של מי יותר צודק, ובכל פעם אני מרגישה עוד דקירה ועוד קריעה ועוד פיסה של קשר הולכת לאיבוד.

כתבתי לו באייפון, כשהוא נרדם, בלי להגיד לילה טוב ואפילו בלי נשיקה, עד שחזרתי מהצחצוח שיניים והניקוי פנים לפני השינה, שאני מרגישה שהכל נמס ונאבד לנו, שאנחנו סתם פה, חיים את הרגע ביחד, רגע של להעביר את הזמן, רגע שלא כיף לנו כבר. שאני מרגישה שהוא לא אוהב אותי. שהכל כלום, כלום בפיתה. וכשאוכלים כלום בפיתה, זה חונק. אבל בכל מקרה, אני אוהבת אותו.

בכלל, האהבה הזאת..אהבה של הרגל? או אהבה של באמת אהבה?

ואז.

ואז בכנס מכשפות אחד, ישבנו שלושת חולקות השם משפחה לעתיד. תוך כדי אכילת סושי, שאני הכנתי, ושהגברים שלנו רואים כדורגל (לא, לא רציתי להגיד "כמה גברים אחרים שרצים אחרי כדור".) ודיברנו על איך כל אחת הכירה, ונזכרתי בפעם, שלא היה כזה מזמן. שעוד הייתי מאוהבת ממש. שהוא היה מחייך והייתי מפסיקה לנשום לשנייה. פעם שהוא היה מסתכל עליי והייתי יודעת שהוא מרוצה ממה שהוא רואה, ושהוא אוהב את מה שהוא רואה. אז..קצת לפני שהתאכזבתי מהמין הגברי לגמרי, הוא בא לי פתאום, בדיוק מה שרציתי. תפסתי אותו, ובנינו לנו מערכת יחסים כייפית, של טיולים, של מסיבות, של להשתכר ביחד, של לצחוק הרבה. לפני שהכל נהיה כל כך שגרתי וחונק. והסתכלתי עליו דרך הזכוכית, והוא בדיוק גם הסתכל וחייך. והבנתי שזה לא אבד לגמרי. ואתמול יצאנו ביחד, לדאנס בר תל אביבי דחוק, שהיינו יוצאים אליו תמיד, רק שנינו, ונהנים מהמוזיקה, אחד מהשני, ומלהסתכל על אנשים ולנחש מי הם ומה הם עושים ועל זוגות, כמה זמן הם ביחד..ישבנו שם, ושתינו. ודיברנו כמו שרק אנחנו יודעים לדבר. כמו שרק אנחנו מבינים אחד את השני. ופתאום נדב אמר, שבעצם זה מה שהיה חסר לנו. להשתחרר. לצאת מהשגרה. וזה טוב הבחירה הזאת, לצאת למקום הזה. לשים את הבושם של קוקו שאנל, שהייתי שמה רק שהתחלנו לצאת, ומאז הפקרתי אותו והתחלתי להשתמש בברייט קריסטל של ורסאצ'ה. לחזור לאז. הבנו בעצם שאנחנו עדיין אוהבים. רק צריך לשחרר לפעמים, ולא להפגש כל יום, לדעת להתגעגע. ולצאת מהשגרה כל סופ"ש. ואחרי הפסיכומטרי בכלל נעלם מכאן לאיזה שבוע של חופש ביחד. והמבחן האמיתי שלנו יהיה דרום אמריקה. אם הוא יחזור משם עם געגועים, ואם אני עדיין אהיה כאן בשבילו...

אז כנראה נתחתן.

בסוף הוא גם אמר לי שהוא אוהב אותי.