גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

החלטנו לקחת חופש. ניסינו מאוד להחזיק את עצמנו מעל המים, אבל זה קשה כשהגאות רק עולה ועולה..

השתחררתי אתמול מבית החולים, אחרי כמעט שבוע. וישבנו לשיחה. בובי אמר לי שאנחנו צעירים מדיי להוצאות הגבוהות האלה של דירה שכורה. כשהגענו חשבנו שזה יהיה אחרת, שנבזבז פחות, שנחסוך יותר. וזה לא עבד. כל חודש מצאנו את עצמנו צפים בקושי. ובובי גרם לי לתהות - בשביל מה?

מה אנחנו רוצים להיות כמו זוג החברים שלו שנשואים וגרים אצל ההורים כי אין להם אפילו מקדמה לקנות דירת שלושה חדרים במיקום סביר? והוא צודק. כשעברתי לתל אביב, הרגשתי שאני מהדקת את החגורה. פחות בגדים, פחות בילויים מהסוג של להוציא הרבה כסף, פחות הופעות חיות, פחות חו״ל, פחות לחיות. אז כן הייתי תל אביבית מגניבית באופי שלי וחייתי את תל אביב ומיציתי אותה עד שנשבר לי הזין. וכשעברנו לגור ביחד הייתי בטוחה שאמצא הקלה בהוצאות, וזה לא קרה. כי לווין, חשמל, מים, קניות לאוכל אמיתי ומבושל שאני מכינה, גז, ארנונה וועד בית - מתחלקים לשניים. כבר לא לשלושה. אז חודש אחד שכנענו את עצמנו שזה הוצאות של ״הרגע נכנסנו לדירה ויש מלא מה לקנות״ וחודש שני אמרנו ש״בסדר, זה עוד תשלומים מהחודש הראשון״, בחודש השלישי אמרנו ״שמנו בצד קצת״. קצת פשוט קצת קצת קצת של אני מתביישת להגיד כמה קצת. איך נקנה ככה בית בישראל? 

החלטנו ביחד שאנחנו מפסיקים לממן אנשים שקיבלו דירה בירושה ועושים עליה משכורת של חודש וחוזרים להורים. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל כן - אני, לירי, חוזרת בגיל כמעט 28 להורים, אחרי שבגיל כמעט 26 ברחתי משם כל עוד נפשי בי. אבל אז הצרכים היו אחרים..

והחלטנו שכל סכום שנשים בצד כל חודש, אחרי הוצאות של רכב, ביטוחים, דלק, בגדים וואטבר - ניסע לחופשה. כי בגיל שלנו, בלי ילדים, מה אנחנו צריכים את כל הכאב ראש הזה? לגור בדירה שכורה עם חדר שינה לחזית ששומעים כל פוץ שמחכה לאמא שלו למטה שחושב שהוא עדיין באייטיז כשהוא צופר לה שתרד למטה במקום שפשוט ת ת ק ש ר!!!!! 

וממש טוב לנו לגור ביחד. זה מבאס בכל מיני סוגים ורמות שלא תהיה לנו יותר פרטיות ומקום שהוא שלנו. אבל זה הכרחי בשביל שאני, גם אם אני שמה אותנו לרגע בצד, שאני אתחיל לחיות טוב. כמו פעם בגיל 24-25 שלא פחדתי שיפטרו אותי ולא פחדתי לסגור שבוע אמסטרדם באוגוסט ספונטני. וכן, אני מתגעגעת לחוסר הדאגות האלה. 

אם פעם קודמת יצאתי עם מסקנות והארות מרחיקות לכת, עד היום בצהריים חשבתי שבאשפוז הזה, זה כבר לא יקרה לי. 

נתחיל באיך הגעתי לכאן. לפני שבועיים התחלתי לסבול מכאבים הולכים וחוזרים בקיבה. אמרתי לעצמי שבטח אכלתי סתם משהו שעושה לי קצת בלאגן. הצלחתי לתפקד עם זה יחסית סבבה עד שכבר הייתי צריכה להרים ידיים למעלה בשביל להצליח לנשום עמוק בלי שיכאב לי או למנוע מעצמי להתעטש כי כואב לי או לא לעשות סקס עם בובי כי אני לא מתפקדת ועד לא לישון בלילה ולמות מכאבים בקטע שהיה נראה לי שהנשמה שלי החליטה לעזוב את הגוף בעוד כמה שניות. כשזה הגיע למצב האחרון אמרתי נואש התקשרתי למוקד אחיות שאמרו לי שזה בטח סתם צרבת ושלחו אותי ואת בובי באמצע הלילה ללונדון מיניסטור לקנות קופסת סוכריות בצבעים פסיכודאלים של לייף וזה היה אמור לעזור לי. בלילה השני אמרו לי שזה אליקובקטרשקרכלשהופלורי ואנטיביוטיקה ועוד איזה כדור יסדרו לי את המצב, אחרי שגררתי את בובי שוב לסופר פארם באמצע הלילה לקנות את כדור הפלא שעזר כמו כוסות רוח למת, קמתי בבוקר והלכתי ישר לקופת החולים ואיך שנכנסתי וראיתי את המזכירה הראשית פרצתי בבכי כי לא האמנתי שכבר בוקר ואני במרפאה אחרי לילה של סיור לילי והתפתלות על הצד-גב-צד-בטן וחוזר חלילה וגם אז הרגשתי שלנשמה שלי קצת נמאס מהגוף הזה. מפה לשם, אחרי שביום רביעי לא הלכתי לעבודה כי הייתי מתה מעייפות וכאבים ועל משככי כאבים שלא ממש עזרו, ביום חמישי הלכתי לעבודה כמו גיבורה או יותר נכון אחרי טלפון מהבוסית שלי (שתמיד כשאני מתקשרת אליה אני מרגישה כאילו היא עדיין לא שמרה את המספר שלי בזכרון של הטלפון שלה) שאמרה לי חד משמעית שגם אני וגם אחיינית שלה נעדרות מהמשרד והיא מצפה שאגיע מחר כי האחיינית עם כאב של שן בינה. הלכתי ולקחתי משכך כאבים בערך כל 3 שעות בממוצע ובלילה של חמישי קמתי ב1:30 ואחרי 30 דקות של התפתחויות ועוד 40 דקות המתנה על הקו עם מוקד האחיות של הכללית אמרו לי שיש לי טופס 17 בבית חולים, ולגשת דחוף. הערתי את בובי המסכן שלי שפתח עין אדומה ועייפה הרים את עצמו בכוח ונגרר איתי לבית החולים. אחרי כמה בדיקות דם ושתן (שערכו באופן לא מפתיע למדינתנו 3 שעות!!!) החליטו שיש לי טה טה טה טםםםםם - דלקת בלבלב.

מה? כן. כל הסבב אחיות-אחים-רופאים-רופאות-אב הבית-השומר וכ׳ו קרץ לי ושאל אם אני מרבה לשתות אלכוהול והם נתקלו בתשובה של ״מעל לשנה כבר לא, חוץ מציי׳סר פידג׳ פעם ב״....רביעי במזג וגם זה כבר לא קבוע מאז שעזבתי את העיר. את זה השארתי מחוץ לתשובה אבל איתכם אני חולקת. הוחלט לאשפז ולדחוף לי אקמול וכל מיני שקיות קטנות וגדולות של נוזלים לוריד ושאסור לי לאכול ולשתות. ובכן, מחמישי עד היום בבוקר לא הורשיתי להכניס כלום לפה, עשו לי יום כיפור. מוקדם. מדיי. ובעל כורחי. 

והגענו להיום בצהריים. אבל לפני זה, הכניסו אותי לחדר עם שתי בנות - חולת קרוהן, מפיקה, נראית בסביבות ה40 וחולת קוליטיס בת 67 בעברה מחתימה נשים מסוממות מאפידורל על לקיחת הדם הטבורי שלהן לטובת תרומת מח עצם. הן ממש נחמדות, באמת. נשים אמיתיות, נורמליות ושפויות ששאלו אותי כל בוקר מה שלומי עוד לפני שהצלחתי להוציא צליל מהפה ובכלל להישמע והחזירו לי חיוך מבין. הגברת בת 67, הודיעו לה שיש לה גידול סרטני והיא אישה כזאת חזקה וחיובית של שיאצו וצמחי מרפא וכל הדברים ההוליסטיים האלה שעושים לה טוב. היא קיבלה את הבשורה ולא הייתה בהלם כה גדול ולא שמעתי אותה מקטרת פעם אחת אפילו על מה שמצאו לה ורק אומרת שהיא תעבור ניתוח ויהיו כמה חודשים קשים אבל הכל יהיה בסדר והיא תצא מזה ושלושה ימים היא הייתה הכי חיובית שיש. היום בבוקר נכנסה רופאה בכירה של המחלקה שאמרה לה שהתבלבלו. יש לה פוליפ אבל הוא לא סרטני הם טעו בבדיקה והיא תעבור רק ניתוחון קטן להסיר אותו וזהו. אפשר עד מחר להתעצבן על הקלות הדעת שהם מבשרים לבן אדם כזאת בשורה קשה. אבל קארמה מוכיחה את עצמה כל הזמן מחדש! היא הייתה כל כך אופטימית, שהאופטימיות שלה הביאה אותה לזה שאין לה סרטן. ופתאום ההארה - חייבים להיות אופטימים. וברגע שחשבתי על זה הסטתי את עיניי למתקן המצוין הזה של השקיות עם הנוזלים שאני גוררת איתי כל היום וראיתי שכתוב עליו ״מיון יולדות״ וחשבתי שאולי, הלוואי, זה מעיד על התחנה ההבאה שלי בבתי חולים.

את האמת, כתוב ״מיון יורדות״ כי הצ׳ופצ׳יק של הלמד נמחק, אבל אני עדיין מאמינה בזה. אופטימיות ובריאות לכולם 3> 

עברה חצי שנה מאז הדייט הראשון שלנו ומסתבר שלא נמאס לי להסתכל לו על הפרצוף. באמת שאפילו לא ספרתי את החודשים, פשוט זרמתי עם הזמן עד שהוא אמר לי ״שבוע הבא יש לנו חצי שנה, תבחרי מה לעשות״. הלכנו ביחד למסעדה ממש שווה וטעימה. אני כן יכולה להגיד שחסר לי הקידוש המסורתי שאני רגילה אליו כבר שנים {ולמרות שהדלקתי נרות שבת ובירכתי את כל מי שרק אפשר בסדר הידוע וחקוק אצלי מראש הבא - העולם ואנשיו, המדינה ואנשיה וחייליה, המשפחה הרחבה שלי, המצומצמת יותר (הורים, אחים, נשים של אחים, אחיינים) את המשפחה של בובי, את הזוגיות שלנו, את בובי עצמו ובסוף אותי אחרי זה אנשים שלא בחיים כמו סבתא ויניב שינוחו בשלום ויהיו מליצי יושר על אכילת קלמארי ואי השמירה שלי כבר כמה שנים של שש שעות בין בשר וחלב (אבל צי׳זבורגר לא וחזיר לא. בעיות של מזרחים מסורתיים שיוצאים מהעדה לאינדיבידואל ועדיין טמועים בהם הערכים של הבית) ולבסוף את המשפחה של יניב}. זה היה נחמד לצאת שנינו לארוחה בערב כזה שהוא לא כמו כל עוד ערב בשבוע. 

חזרנו הביתה והתכרבלנו על השזלונג האהוב שלנו וראינו סרט ואחרי זה עוד כמה פרקים של ״חברים״ והלכנו לישון. 

נהניתי. לראשונה מזה הרבה הרבה זמן הבנתי על מה עינבי וחברותיי המחוברות מדברות על ״ראינו סרט בבית בשישי, לא יצאנו״ שהיה גורם לי לצמרמורת וחרדה ממערכות יחסים משעממות שכאלה. לשבת בבית בשישי ולראות סרט? ללכת למסעדה ולחזור הביתה? מה? אוי לא! כן, היו תקופות שהעדפתי לחזור מסטולה ומדיפה ריח של סיגריות ולדחוף את עצמי בייאוש למקלחת או ליפול למיטה ולהתקלח בבוקר ולהחליף מצעים. היו. היו ומשום מה לא התגעגעתי אליהם. היו ולא הרגשתי את החיסרון בהם. היו ולא חשבתי על ׳כולם יושבים עכשיו בדיזנגוף׳. היו וחלפו כלעומת שבאו. 

זוגיות זה קשה. לתחזק, לפנק, לדאוג, לחלוק, להבין, ללמוד וללמד, לחשוב לפני שזורקים פצצה לאוויר במה זה יועיל ואם אפשר לומר את מה שמפריע בדרך אחרת או הפעם להדחיק ובפעם הבאה להגיד. מערכת של אהבה ורגשות ואינטרסים שמתערבבת כולה עם הכל. צריך להיות עם היד על הדופק תמיד, לא ליפול להרגל. להיות תמיד בהסתגלות והכלה כי הרגלים ושיגרה מפוררים דברים טובים, גם אם בנויים כמו מגדלי אקירוב. גם שם אני לא יודעת עד כמה כל אלה שגרים בחלונות הגבוהים ומשקיפים אחד על השני בטלסקופ ענק שמוצב להם במרפסת מבסוטים על החיים שלהם אבל זה כבר נושא אחר.

אז כן, חצי שנה של מלא חוויות וטיולים ונופים וצחוקים וקצת ריבים ואוכל טעים שאני בישלתי וגם מסעדות וחברים וסרטים ובארים ומלא דברים שעושים בזוג שפעם לא ידעתי שאפשר. כאילו ידעתי, פשוט לא זכרתי. או שרציתי להדחיק. ועכשיו בא לי שככה זה יהיה. פשוט. כמו להסתכל לו בעיניים הירוקות מתחלפות לאפור וחום שלו ולראות אהבה חזרה.