"את עם עצמך בעולם הגדול, זה הכל.."

הנה אני,

והנה ההפרעה, איפשהוא שם,

עמוק בפנים.

אני כבר שיניתי זהות משהו.

הדחקתי אותה כ"כ עמוק בפנים, התמודדתי רק עם ההשלכות שלה.

אני חיה עכשיו,
אני צוחקת ובוכה בעצמי, לא בגללה.
המשכתי הלאה, אפילו שהיה הכי קשה שיש.

העלמתי אותה מהגוף שלי.
אני מטפחת את עצמי,
אני מכירה אנשים חדשים,
אני אוהבת את אמא שלי,
אני יוצאת למסעדות,
אני מעיזה לקנות בגדים,
אני לובשת כמה מידות יותר,
אני טועמת ממה שאני כל כך אוהבת לבשל,
אני יודעת מה זה סקס,
אני יודעת מה זה להיות נאהבת.
עכשיו.. עכשיו אני יודעת לאהוב.

דבר שלא היה לו מקום. תפסת אז לעצמך את כל השטח בתוך הלב שלי.

ועכשיו הוא התמלא מחדש.. לא בתכולתך.
אני עוברת הלאה.

ואחריי הכל. . . אחריי הכל אני מתגעגעת אלייה לפעמים.
אני מחפשת אותה לפעמים.
באוכל, בשירותים, בגוף..

למה אני לא מוצאת אותה? לאן היא הלכה?
הצלחתי להדחיק אותה כל כך עמוק..

עכשיו הכל בסדר,

הסכמתי לקבל את עצמי איך שאני.. איכשהוא..

אני לא מנסה לשנות אותי יותר לשאיפה שלך.
הבנתי שהפנטזיה שלי לא התנפצה, הבנתי שהיא לעולם לא הייתה קיימת.

אני אני.
סוף סוף אני.
לא את. אני לא צריכה יותר לתאום לציפיות שלך.

ועכשיו מה הלאה?
זה ימשיך?
בקילו פחות.. או קילו יותר.. זה כבר לא משנה כלכך.

יהיה בסדר. הכל בסדר.
הגיע הזמן שתהיה לי נוכחות.

אני כבר לא צריכה אותך..

כל מה שהשארת לי זה חור ענק בלב ובחיים,

ואולי כמה חתכים.