"את עם עצמך בעולם הגדול, זה הכל.."

מעל שנה שלא כתבתי כאן..

הרבה דברים השתנו. לטובה, לרעה.

ירדתי קצת במשקל, התגייסתי, והעלתי בחזרה.

אני בולמית לפעמים. כמה צפוי.

כמעט 3 שנים בתוך החרא.

אני משרתת ביחידה סגורה ודיי מסווגת רחוק מהבית, וזה קצת קשה.

גם החבר התגייס וכרגע פצוע בביתו, מקבל טיפולים ופיצויים מהצבא.

נפתחו לי העיניים בקשר לבנים אחרים- אומרים שככה זה בצבא.. רבנו על זה הרבה.

יש לי הרבה מחזרים בבסיס.

הכרתי את הנפש התאומה שלי בעמדת שמירה עלובה ביום שישי בלילה. הוא היה הבחור היחיד שלא (עדיין) ניסה לכוון את הקשר לכיוון מיני.

הוא גם מת כמה פעמים, וגם הוא עדיין נלחם.

אני רזה, אבל העיניים שלי חשוכות. לא רואות.

ממש כואבת לי הבטן עכשיו.

במקרה הגעתי לבלוג הזה שוב, והאמת היא שאני מרגישה שאני כלכך צריכה את הכתיבה פה.

אני מקבלת הרבה מחמאות על המראה שלי.

הלוואי והייתי רואה. הלוואי והייתי רואה.

אני וחבר שלי נחגוג עוד חודש שנתיים, ואת האמת... כנגד כל הציפיות, הקשר מתחיל לדעוך. כל הזמן על אש קטנה. לא מדברים עמוק מידיי.

עוד חודש אקבל רב"ט וגם התאום שלי מתשחרר. הוא גם במרכז הארץ ואני בצפון ושנינו רוצים מאוד לשמור על הקשר הזה, אבל מכיוון שזה עדיין טרי, ומכיוון שהיחסים עם החבר השתנו מ"במערכת יחסים" ל"זה מסובך"- אני עדין חושבת שכדאי לחכות עם עניין הפגישות מחוץ לבית ולא בבסיס.

יש לי שני בתים- הבסיס והבית. לפעמים בבסיס זה יותר טוב כי אין שם הרבה אפשרויות לבולמוסים.

הלוואי ולא הייתה לי את ההפרעה הזאת.

התאום שלי קורא לי פסיכופטית. אני מפחדת להתאהב בו. הוא והחבר שלי נולדו באותו תאריך בהפרש של שנה. יכול להיות שזאת הסיבה לחיבור.

אני לא אוכלת בבסיס בורקסים. למען האמת אני אוכלת ממש מסודר שם. הבעייה היא בבית. צריך רק על זה להתגבר.

כבר עשיתי את זה וירדתי לפני שנה לתת משקל (פחות 2 קילו מהגבול שלי). כמובן שהפיצו עלי שמועות בטירונות. ובקורס. ובסדיר. וזה הגיע למפקד שלי ששלח אותי לרופא שלא ראה שום ראיות לה"א. חה חה. ההפרעות קיימות רק בבית.

יש לי עוד יומיים יומולדת ובא לי לעשות סקס בעיניים עצומות עם מישהו שאני לא מכירה בכלל.