בלוג אנונימי של ילדה אנונימית

היום הגיע ההוא שאהבתי..

אחרי שעבר חודש מכשראיתי אותו לאחרונה..

הגעתי לבית ספר. כרגיל.

הורדתי את התיק בכיתה, וראיתי אותו יושב על השולחן ומדבר עם חברים שלו.

בדיוק כמו שהיה לפני שנה.

לרגע חשבתי שסתם נדמה לי.. ושזה מישהו אחר.. לא הוא.

ראיתי אותו בצורה שונה.

הוא השתנה מבחוץ במקצת בקיץ.

השיער שלו קצת גדל.. אבל לא יותר מזה.

הקשבתי למה שהוא אמר לחברים שלו..

הוא סיפר שהוא עבר לפניימיה באזור הדרום, ליד שדה בוקר...

הוא היה שונה. כאילו בן אדם אחר.

פתאום הבחנתי אצלו בתכונות הלא טובות..

ובכל הפרטים הקטנים שלא טובים.

שלפני שנה עשיתי בדיוק להפך.

הוא פתאום נראה שחצן ומתנשא.

פשוט הלכתי מהכיתה וניסיתי להתעלם ממנו. 

"שילך לחברה הפריקית שלו!" הרהרתי בעצבנות.

"מה חשבתי לעצמי?? הוא בטח אפילו לא זוכר איך קוראים לי!" חשבתי.

פתאום ראיתי אותו מסתכל לכיוון שלי וצועק בשמי.

הרמתי את ראשי בפליאה.

ראיתי אותו רץ ומתקדם לעברי.

ואז, הוא עקף אותי,

ורץ לחבק.. ילדה אחרת

שגם לה יש את אותו השם.

"נפלא!"

חשבתי לעצמי.

אתמול בלילה, לפני שעצמתי את העיינים..

חשבתי על הפוסט הרגשני שכתבתי.. שסיפרתי בו עליו.

ותהיתי לעצמי,

מה היה קורה.. אם הוא היה בא לבית ספר..

ורציתי שהוא יבוא.. רק כדי לומר לו פעם אחת אחרונה

להתראות.

כנראה שיש מישהו גדול למעלה, כי זה בדיוק מה שקרה היום.

רק שהפעם.. זה פשוט.. לא יודעת.

הרגשתי כלפיו הרגשה קרה וסתמית.

וכשהוא הביט עמוק לתוך עייני וחייך,

לא חייכתי.

רק הפנתי עליו מבט קר.. חלול.

מה שהרגשתי בפנים.