לא יוצאת לי מהראש. 

כל הזמן המחשבות נודדות אליה. על דברים שהיינו עושות, דברים שהיא אמרה. מה היא הייתה חושבת.

איך שהיא משפיעה על כל צעד שלי בלי לדעת בכלל.

חבל שאני לא יכולה פשוט להתקשר אליה כמו פעם. חבל שאני ככ טוטאלית.

היא נהדרת. אבל הגיע הזמן למשהו אמיתי. משהו בוגר.

בא לי קצת להיות הילדה הקטנה..

ואו. אני לא יודעת אפילו איך להתחיל לרשום את מה שעובר לי בראש.

איך מוציאים את כל זה החוצה.

איך נותנים לזה להפוך ממחשבות למציאות.

היא אומרת לי לא לתת לזה אף פעם להפוך לאמיתי. כי ככה אני לא אוכל לצאת מזה.

אבל אולי אני לא רוצה לצאת מזה. לא נכנסתי בכלל.

ואני רוצה להיכנס. לנסות. לראות מה זה בכלל.

אולי אני אגלה שאני טועה. ושזה בכלל לא מתאים לי.

אבל איך אני אדע אם אני לא אכנס ? ואיך נכנסים בכלל ?

מאיפה אני אמורה להשיג את האומץ ולדבר על זה בכלל ? להגיד את זה בקול ?

אני אוהבת בנות. 

הרגשה משונה.