נוסעים באוטובוס לבצפר, בהלוך מוזיקה ובחזור שטויות או משהו אחר. אני מסתכלת מבעד לחלון, וחושבת, כל בוקר מחדש. הכל נראה אותו הדבר בכל בוקר, אני מכירה את הדרך הזאת הרבה יותר מבעל פה, כלום לא משתנה. אותם כבישים, אותם מכוניות, אותם רמזורים, אותם עצים ואותם מושבים, אבל זה לא גורם לי להפסיק להסתכל. אולי אני מסתכלת סתם כי אין משהו יותר טוב לעשות וכי זה משתלב יופי עם המוזיקה. לא משנה למה, אני עדיין מסתכלת. זה הרגל. אבל זה לא משנה שהנוף תמיד אותו דבר, המחשבות שונות, בכל פעם מחדש. ואתם מכירים את זה שלפעמים מקומות מזכירים לכם שירים או מחשבות? ככה זה אצלי. כמה שהכל כ"כ מוכר בכל פעם הוא מזכיר לי משהו אחר, או שהוא מוציא ממני מחשבות חדשות. אני אוהבת מחשבות. לפעמים יש לי מחשבות חכמות שאני חושבת שממש חבל שאין לי נייר ועט לידי כדי לתעד אותן, כדי שאני לא אשכח. לפעמים אלו סתם מחשבות, טיפשיות כאלה או פשוט סתמיות. או כאלה שחוזרות על עצמן, כמו הנוף. אבל לא משנה שהן חוזרות על עצמן, כי בסופו של דבר אני מגיעה מהן למסקנות אחרות, כמו מהנוף. רק שעם הנוף זה הרבה פחות ברור. למרות שגם המחשבות שלי לפעמים לא ברורות. בעצם, אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים שהמחשבות שלי היו ברורות. נראה לי שזה טוב ככה. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. אני אוהבת להיות מופתעת, אבל רק אם זה לטובה. בסופו של דבר הכל לטובה אני חושבת..כן, ככה כולם אומרים, ואם כולם אומרים אז כנראה שיש בזה משהו. אחרת למה שהם היו סתם אומרים?
שוב סטיתי מהנושא, האמת שאני בכלל לא יודעת מה רציתי שיהיה הנושא. אתמול בלילה היה לי אחלה רעיון לפוסט ואמרתי שאני אזכור אותו אבל נרדמתי ושכחתי. אני תמיד נרדמת ושוכחת, חוץ מדברים מאוד חשובים שאני חייבת לזכור. אז לא הלכתי היום לבצפר ואמרתי שהרבה זמן לא היה פה עידכון כזה אמיתי וצריך לספק לקוראים המעטים משהו לקרוא, כי גם אם הם מעטים זה לא אומר שצריך להזניח אותם. בזמן האחרון בכלל יש מחסור בבלוגים, כנראה שלאנשים נמאס מזה, וזה חבל, כי לאט לאט ובזהירות ממש נגמר לי מה לעשות על המחשב. אולי ככה אני אפתח לעצמי חיים ביותר קלות.
נהה.
נוֹעה
["כלום לא עצוב הכל כרגיל, כלום לא קורה פה"]
האמת שסבבה.
והפוסט הזה היה נראה הרבה יותר ארוך ועמוק בעריכה..אבל שיהיה,
ואני מצטערת מראש אם אתם לא מוצאים מה להגיב.. אבל זה על הזין שלי, תגיבו!
:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
