מתחילים להרגיש את זה כבר טיפ-טיפה בבצפר, אבל לא רציני. לפעמים אני יותר עצובה ולפעמים פחות, תלוי במצב. עד לפני שנתיים הייתי הולכת לטקס בנירית אבל הפסקתי, לא התאים כנראה. משנה שעברה אני הולכת כל יום לפני יום העצמאות לסבא. השנה הוא הקריא את הקדיש בטקס אצלם והיה מרגש, אח"כ עלינו אליו הביתה וצחקנו ודיברנו על דברים שלא קשורים עד הצפירה. אחרי הצפירה שמענו את שמעון פרס נואם. אני אוהבת את שמעון אבל אני לא יכולה לשמוע נאומים כאלה. כל ההזדהות עם המשפחות השכולות והתיאורים המדויקים של מה שהן עוברות כל שנה ובעצם כל רגע ושניה. איך אנשים חושבים שהם יכולים לבוא ולהסביר את הרגשות שלהם? את הרגשות שלי?? אפילו אני לא מצליחה להסביר את הרגשות שלי. במיוחד לא היום, כל שנה מחדש. אז סגרנו את הטלויזיה וכיבינו את שמעון.
הגענו הביתה ואמא היתה קצת מודאגת מזה שאין לי תאבון, אז אכלתי. לקחתי את הצלחת לחדר וראיתי מזוית העין איזה תוכנית בערוץ הילדים שאיזה ילדה שמדברת עם חבר של אבא שלה, וההוא אומר לה שאבא שלה היה משהו מיוחד. התלבטתי אם לשבת לראות אבל אז הבנתי שאני הולכת לשמוע את זה הרבה מחר אז אני יכולה לוותר לעצמי. באתי למחשב למסנג'ר כמו כל שנה, והאמת שמסתבר שהעניין ממני יורד משנה לשנה. אני לא צריכה חברים מרחמים, אני צריכה חברים שאכפת להם. מסתבר שאין לי כ"כ משני הסוגים, שזה חצי טוב. אתם לא צריכים לפחד לדבר איתי היום! אני לא אעמיד אתכם במצב שבו תרגישו לא נעים, אני לא כזאת! אולי אני סתם מחפשת מקום להוציא קצת מעצמי וזה יצא דווקא על זה.. אבל אם ביום רגיל אנשים מתקשרים אלי בערך פעמיים, היום זה לא צריך להיות להם טיפה יותר דחוף לראות מה איתי? לא משנה.
אז אני מדפדפת אחד אחד במסנג'ר ורואה שהאנשים שאני באמת צריכה לדבר איתם לא נמצאים. עוברת עוד פרח נובל ועוד אחד ועוד אחד ועוד שורה משיר ואיזה מקוריים כולכם. רק חבל שמחר יום העצמאות יבוא ויעלים את כל הפרחים. לא חבל? חבל. אז אני מנסה לחשוב על משהו מתאים לכתוב באווי. אבל אני לא רוצה לחשוף מעצמי יותר מדי אז גם אני כמו כולם רושמת רק עוד איזו שורה משיר. רוצה להוסיף משהו משלי אבל מוותרת. עוד מעט אני אשמע קצת יומן מסע ואלך לישון.
מחר, יום לפני יום העצמאות, אני אקום ב8 וחצי ואסע לבית העלמין. בדרך נשמע שירים עצובים שהם השירים הכי יפים בעצם, אמא תשאל איך עובר עלי היום הזה ואני אשאל אם אני דומה לו. נתקע קצת בפקקים שתמיד יש ביום הזה ובסוף נגיע. אחרי שנחנה בין כל המכוניות ונקנה זר או שניים נתמקם ליד הקבר ונחכה לצפירה. לפני הצפירה יבואו משפחה ואנשים שינשקו אותי שאת רובם אני אפילו לא מכירה, אני אלך להיפגש עם ליאור שזה טיפה אירוני אבל מסתדרים, ואז הטקס.
אחריו אני נוסעת עם הדודים לכפ"ס להיפגש עם דנה ונועה שזאת בעצם הדרך הכי טובה להעביר את היום הזה. אנחנו יושבות על הדשא בקניון ומדברות על אבאים ועל דברים שלא קשורים, כי זאת הבריחה שלנו. חוץ מזה ממשיכות לשבת ורואות איך מקימים את כל הדוכנים לקראת הערב. כי בחגיגות של הערב מי כבר זוכר על מה בכינו בבוקר?
יותר מאוחר אני חוזרת הביתה ויאללה בלאגן. עצמאות חברים, 61 זה כבר לא צחוק.
כל שנה, יום לפני יום העצמאות, אותו הסיפור בערך. כבר נהפך להרגל, אבל לא הרגל רגיל כמו אצל כולם, הרגל חשוב שתופס חלק רציני בחיים שלי. אלה החיים שלי ראבק!
אז הפעם קצת שונה מהרגיל, ההרגשה הכללית כולה דפוקה כמובן אבל מוזרה קצת. משהו שרק אני יכולה להבין אולי. למרות שבעצם כל שנה זה קצת שונה מהרגיל. לא יודעת.
אבא גיבור זה בטוח. ביום הזה זוכרים את אבא ועוד רבים, המונים, שהלוואי ומתישהו נפסיק לספור אותם. כל השנה מלוות אותי כ"כ הרבה שאלות על מה היה קורה אם, ולמה דווקא, ובעיקר אוף, שיכול להיות שהמוח שלי התרוקן לקראת היום. אבל אני בסדר, ויהיה בסדר. למרות שאפילו לי טיפה קשה להאמין לעצמי פתאום.
יהי זכרם ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
