יודעים מה
אולי קצת נמאס לי להכריח את עצמי. להכריח את עצמי לשמוח ולהיות מגניבה, למרות שאני לא בדיוק יודעת איך עושים את זה ולמרות שאני לא באמת כזאת. להכריח את עצמי לעשות עוד הרבה דברים שלא תמיד מוכיחים את עצמם. אבל אם אני אפסיק להכריח את עצמי כנראה שאז בכלל לא יצא ממני כלום. ואני רוצה להיות עוד, ורוצה להיות יותר, ורוצה להיות משהו ומישהו. אבל אולי זאת בכלל לא אני שגורמת לעצמי לרצות להכריח את עצמי.. כי איזה סיבה כבר יש לי בעצם. אני לא מזוכיסטית או משהו. אם זה בכלל קשור. אולי זה כל המסביב שגומר עלי. כל המסביב הזה שכולל אנשים שלא משתפים אותי, אנשים שלא מתייחסים אלי, אנשים שמעצבנים אותי וחלק של אנשים שגם אוהבים אותי. ורק אני עומדת מול זה ואני כבר עוד מעט עוברת לישיבה כי אין לי כוח ולא יודעת מה לעשות. איך להגיב לזה ומה עושים ואיך אומרים. ומה הוא היה אומר ומה ההיא הייתה עושה, ואז אני חושבת לעצמי שמה זה משנה, קודם כל זה איך אני מגיבה ואיך אני עושה. אבל אז זה רק ההתעסקות עם לחשוב על זה. עד שנפטרתי מזה הכל חוזר מחדש. אם נפטרתי מזה בכלל. איפה האופי שלי ולאן הוא נעלם שצריך אותו? אני נבלעת בתוך עצמי ואין לי מקום לנשום למרות שיש פה כ"כ הרבה! ואני בכלל לא פילוסופית ובכלל לא עמוקה, יכול להיות שזה סתם נשמע עכשיו ככה, ואולי זה נשמע קצת פלצני אבל זה באמת לא. בעצם מה אכפת לי, זה קודם כל בשבילי. דבר ראשון אני צריכה להיות אני- בלי להתאמץ לכ"כ הרבה דברים כל הזמן. בלי לנסות לעמוד ברף של אנשים ולנסות לקבע את עצמי לפי מה שהם חושבים ורוצים. לעמוד ברף של עצמי זה קודם כל. בלי השוואות ובלי משחקים ובלי שטויות. נקי וחלק ואמיתי. רק אמיתי. בלי אילוצים!!! בעיקר בלי אילוצים. לחשוב פתוח.. להגיד מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, אבל בלי הגזמות מיותרות, ידוע שאני יכולה להיות מאוד טובה בזה. לצחוק כשמצחיק ולבכות כשעצוב, אבל בעיקר לחייך כי זה מאמץ פחות שרירים לעומת הכעס, או שזה סתם מה שאומרים לנו בפינוקים בטיולים של התנועה כדי שיהיה לנו כיף. אבל לחייך זה סתם ובעיקר כיף אז למה לא.
אני צריכה להיכנס לפרופורציות.. בקשר לעצמי ובקשר לבכלל. איך זה שרזיתי ואנשים אשכרה מתחילים לשים לב, למרות שבכלל לא עשיתי את זה בשביל התשומת לב שאני לא צריכה, יש לי דרכים אחרות וטובות יותר לקבל תשומת לב מאשר דיאטות מפגרות. אבל האמת שזה טוב, וזה סוף סוף משהו שאני יכולה להיות גאה בעצמי בקשר אליו. העמדתי מטרה והגעתי אליה.. מי היה מאמין. אז כמו שאמרתי- עכשיו חלק מתחילים לשים לב וזה מוזר, אפילו סבא אמר. וזה באמת נחמד, אבל אני לא יודעת איך מקבלים מחמאות כאלה. אבל איך זה שרזיתי בשביל שאני אוכל לאכול אוכל טוב [זתומרת ממתקים] בלי להרגיש רע עם עצמי ואני מרגישה אפילו יותר רע עכשיו? למרות שזה בא והולך, תלוי במצב רוח ובעוד כמה דברים מסביב. לאהוב את עצמי זה כ"כ קשה!! איך עושים את זה? ועוד עם כ"כ הרבה אחרים שיותר ככה ויותר ככה. אבל דיייי זה לא משנה האחרים. אוף, אני צריכה לעבוד על עצמי. וויש מי לאק.
חופש גדול עוד מעט והולך להיות מטורף ואדיר ומה לא. אני מקווה לפחות.
נראה אם נשתמע עד אז כי אני בקושי כותבת פה, בתקווה שעוד יש מי שקורא פה
יאללה ביי
נוֹעה
[לא צריך להתייחס יותר מדי ברצינות למה שכתוב פה- פשוט הרבה מחשבות מעורבבות שהיו צריכות לצאת]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
