מתחת לשמיים של שומקום

לנקות את הבטן, לנקות את עצמי.

שכל המחשבות הישנות והחדשות, הטובות והלא טובות יצאו מהמוח שלי ויפנו מקום למחשבות אחרות- כי כבר יש עומס יתר.

שכל האיכסה יעוף לי מהגוף ויפנה מקום לדברים שיעשו לי רק טוב ושלא יהיו איכסה בכלל- כי כבר יש לי בחילה.

שכל מה שתופס את המקום בלב שלי, שהוא בכלל לא בצורת לב אלא בצורת אגרוף, יצא החוצה למקום אחר ויפנה מקום לדברים החשובים באמת- כי כבר יותר מדי זמן שאין לי אהבה.

בא לי להקיא

להתנקות.

נוֹעה

ביום שאני אבין את עצמי העולם יהיה מקום הרבה יותר טוב.

בכל פעם שחסרים לי ריגושים בחיים אני הולך ללונה פארק.

זה התחיל כשהייתי ילד קטן, היינו הולכים כל חצי שנה ללונה פארק, ובכל פעם הייתי מתרגש ממש כמו בפעם הראשונה, זו הייתה חגיגה אמיתית. בהתחלה לא הסכמתי לעלות על המתקנים, פחדתי, אבל לאט לאט הפחד נעלם, ואחותי הגדולה לקחה אותי לכל המתקנים הכי טובים. כשהתבגרתי זה התחיל להיראות לי ילדותי, אבל היה אסור לי להרוס את המסורת ולימדתי את אחי הקטן טוב טוב על איכות [כן, גם בלונה פארק יש איכותי יותר ואיכותי פחות] כמו שאחותי לימדה אותי. עם הזמן הלונה פארק הפך להיות המפלט שלי. טוב, לא יודע אם מפלט זה השם הנכון, אבל הוא פשוט מילא לי את כל החללים הריקים שהיו בי, והיו הרבה.

עכשיו אני כבר בן 26, אני גר בדירה בת"א, לבד, כמה רחובות מהלונה פארק. וכל פעם שאני מרגיש שאני צריך את הלונה פארק, אני לוקח את האופניים לטיול ונכנס, יש לי כבר מנוי [יש דבר כזה, אבל רק ללקוחות זהב כמוני]. אני כבר לא הולך ללונה פארק בשביל הכיף, כמו פעם, עכשיו אני פשוט צריך את זה. הייתם פעם מכורים למשהו? אם כן אתם בטח יודעים על מה אני מדבר.. זה כמו סמים, לא יכול בלי זה, מכור. זה ממלא אצלי הכל, נותן לי הרגשת עליונות כזאת, מה שאני בחיים לא הצלחתי לספק לעצמי לבד.

כשחסרה לי האהבה, או שיש אהבה וסתם לא מצליחה, אני עולה לספינת פיראטים, היא מזכירה לי את ספינת האהבה. וגם התחושה הזאת של הלב בתחתונים עושה לי את זה. כשחסר לי קצת פחד, אני נכנס לרכבת שדים וחוטף התקף לב כל פעם מחדש. אני יודע שזה לא כ"כ מפחיד אחרי שמתרגלים, ובדיוק בגלל זה אתם יכולים להבין לאיזה מצב הגעתי, שזה הפחד שלי בחיים. כשחסר לי ביטחון עצמי, או להפך, כשיש לי יותר מדי ביטחון עצמי, אני הולך למבוך המראות. אני רואה את עצמי כל הזמן, עד ליציאה, שתמיד לוקח לי המון זמן למצוא אותה. אני רואה הכל, את הטוב שבי ואת הרע שבי. כשאני מתבלבל ונתקע במראה זה קצת כואב ולפעמים משאיר סימן, זה טוב. הסימן הזה הזכיר לי כל הזמן כמה מוצלח אני וכמה שאני לא צריך לתת לדברים גדולים ככל שיהיו להוריד אותי למטה. או להפך, לא לתת לדברים קטנים לגרום לי לעלות למעלה, לתפוס תחת. כל זה בגלל כמה מראות.

כשחסר לי אומץ, אני עולה לאנקונדה, זה תמיד השיא אצלי. אני לא באמת צריך להסביר למה, נכון? תודו שזה צעד אמיץ לעלות לשם.

כשחסרה לי תקווה, אני עולה לסינדרלה. נו, המתקן הזה בצורת בובה שעולה ויורד. זה תמיד מזכיר לי את הסיפור שלה, של סינדרלה, ומחזיר לי את האמונה. אני יודע שזה רק אגדה, אבל אני מאמין באגדות, תמיד האמנתי. זה עשה לי טוב על הלב.

וכשחסרים לי ריגושים בחיים, דברים שיעסיקו אותי, אני עולה לרכבת הרים. אני אוהב את הנסיעה על המתקן הישן הזה, שנותן לך תחושה שהוא עוד שניה מתפרק, אבל הוא לא באמת מתפרק, סתם מנסה לעבוד על כולם. וכל העליות והירידות האלה, תמיד חלמתי שיהיו לי כאלה עליות וירידות בחיים המשעממים שלי, זה נותן לי תחושה כאילו שזה באמת קיים אצלי. בזמן של הנסיעה על הצד, שנדמה כאילו עוד שניה נופלים, אני חושב לרגע איזה מגניב זה היה יכול להיות אם הייתי נופל, זה היה הופך אצלי את החיים לגמרי. משנה אותם מקצה לקצה. קצת תשומת לב אלי, לשם שינוי. אבל אני יודע שזה לא שווה את זה, סתם כיף לדמיין.

ככה זה נמשך כבר המון זמן, ולפעמים אני תוהה אם זה אי פעם יגמר, כל העיניין הזה של הלונה פארק. אבל מצד שני אני קצת מפחד מזה, מהזמן שזה יגמר, מה יחזיק אותי? אני, את עצמי, לבד? לא יכול. ואולי כן? לא, אין לי מספיק אומץ בשביל להחזיק את עצמי לבד. אין לי אומץ אפילו בשביל לנסות. בזמנים כאלה אני עולה על האנקונדה, פותר הכל.

אתם מבינים, ככה זה אצלי. בכל פעם שחסרים לי ריגושים בחיים אני הולך ללונה פארק.

נוֹעה

קצת צולע אני יודעת, אבל זה מה יש.

לאט לאט אני מבינה כמה החברה שלנו היא חברה דפוקה, מתייגים אנשים לפי המראה שלהם ולפי המשקל. אני באמת לא מבינה מה זה משנה אם מישהו שוקל 40 או 50 או אפילו 60. זה הופך אנשים ליותר טובים או פחות טובים? ברצינות אני שואלת, תסבירו לי, אני רוצה להבין. אתם ~לא ספציפית אתם~ גורמים לאנשים לחשוב פעמיים לפני כל דבר שני שהם מכניסים לפה. איזה שני, ראשון. זה לא צריך להיות ככה. אני מגיעה למצב שכשאני מצליחה לעמוד בפיתוי של 'לאכול את העוגה הזאת עכשיו או לא?' ולא לאכול אותה, אני גאה בעצמי כל היום, ואם אני מעיזה לאכול אותה, אני אוכלת את עצמי. יש לי חיים שלמים להיות בדיאטה ולשמור על הגזרה המטומטמת הזאת שעושה לנו כ"כ הרבה בעיות בחיים, אז למה אני מכריחה את עצמי לעשות את זה עכשיו? אני כולה בת 14, 14 וחצי אם מאוד מתעקשים. ונכון שתמיד שיש כמה ילדים שמדברים ~אני לא רוצה להגיד מרכלים אבל שיהיה~ אז באיזה שהוא שלב בשיחה אומרים עליו או עליה שהם שמנים. אז אני חושבת, מה זה משנה לעזאזל? מי אתה, או את, שחושבים שיש לכם את הזכות לדבר על אנשים ולשפוט אותם רק כי אתם יותר רזים מהם? זה הופך אותכם לאנשים טובים יותר? וגם אם הם שמנים, אז? מה הפואנטה כאן? ואני לא מצטדקת, גם אני אמרתי לא מעט על אנשים שהם שמנים, ואני מצטערת על זה. כי אני כבר לא חושבת שזה משנה יותר מדי.

אז לא, אני לא נראית פצצה בבגד ים ואני גם לא כוסית, וכשאני יושבת עם מכנסיים קצרים הרגליים שלי נעשות ענקיות, אז מה. תסבירו לי מה הביג פאקינג דיל! אני לא צריכה להתאים את עצמי לכם, ואני שוב אומרת שאני לא צריכה לחשוב 80 פעם לפני שאני אוכלת משהו שהוא לא דל שומן [כן בטח, זה לא שאני עושה את זה גם עכשיו] או לחשב קלוריות, מה זה השטויות האלה בכלל, קלוריות.

החברה שלנו מידרדרת לאט לאט, ואנחנו לא עושים שום דבר כדי לעצור את זה. אז יאללה, אני מרשה לעצמי לטחון כמה שאני רוצה, כי מה לעשות..לא כולנו נולדים מקלות. אני אוהבת לאכול, ואם למישהו יש בעיה עם זה הוא יותר ממוזמן לקפוץ לי.

זה נכון שהייתי מאוד רוצה להיות כמו הבנות הרזות האלו. אני לא כזו וחבל, אבל זו לא סיבה מספיק טובה בשביל לשבת בבית ולבכות.

היום כשהייתי בפוקס ומדדתי מכנסיים, לקחתי מידה 37, וזה לא כי הגזרה הייתה צרה מהרגיל, זה כי נמאס לי להיות אופטימית ולקחת מידה 35 ולקוות שזה יסגר כמו שצריך. אני מעדיפה להרגיש נוח עם מכנסיים במידה 37 מאשר לקחת מידה 35 [או אפילו 34] ולהרגיש כמו טמפון בלי להיות מסוגלת לשבת, אבל מה, להגיד שזה 35. כי זה נורא משנה נכון?

בסוף לקחתי 36 :)

נוֹעה

אני לא צריכה להיות מידה 34 כדי להיות מאושרת

וסוף סוף הבנתי את זה .