מה שעשיתי לשלי

תמיד היינו יחד, שלי ואני. תמיד.

מאז שנולדנו גדלנו אחד עם השני, כל חיינו. היינו מתרוצצים בעיר, רצים יחפים על הכביש, פונים בסמטאות. כפות רגלי  הבהירות חובטות בקרקע, כפות רגליה הכהות טופפות על הכביש, נעלמות מעבר לעיקול...

גלים של שיער מתערבלים ברוח, מתנפצים על גבה של דמות תמירה, אל המזח שלי, שלי.

עיני איילה חומות, נוצצות היו לה. צחוק מתגלגל וריצה, אני זוכר.

אני זוכר איך היינו רצים, אצים אל כל המקומות שהכרנו בעיר שלנו, העולם שלנו.

כפות ידינו משתלבות ואנו מטפסים אל ההר של שנינו, שממנו נדמה כאילו כל העולם פרוס מתחתינו.

זאת היד של שלי שמחזיקה בידי.

אנחנו אוחזים בקשת שנינו. הקשת שבנינו יחד. ענף מעוגל שחוט דרוך בין קצותיו, מרפים ומשלחים את החץ לדרכו. זה המשחק שלנו מאז ומעולם.

זו שלי. ואנחנו רצים יחד מהצעד הראשון שלנו. שלי רצה ראשונה ואני דידיתי אחריה כמובן, מנסה לעמוד בקצב.

אם תשאלו את שלי אני החבר הכי טוב שלה, אחיה לעולמי עולמים.

אם תשאלו אותי, שלי הרבה יותר מזה. היא הרצון הכי חזק שלי, משאת נפשי, חלומותי בימים ובלילות.

הייתי מתבייש במה שקרה. יכולתי לפחד מלספר את הסיפור שלי, אם עוד הייתה לזה משמעות. אם יכלו להעניש אותי.

אילולא העונש כבר ניתן.

אולי היינו בני שבע עשרה, אולי יותר ואולי פחות, זה כבר לא משנה, אין מי שידע. שלי גדלה והפכה יפהפיה. חלמתי עליה בלילות. רציתי אותה יותר ממה שיכלה לתת לי.

עלינו לגבעה, לגבעה שלנו, שלי ושל שלי. זה היה יום גשום, אך ידעתי שזה היום,ידעתי שזה יקרה. החלטתי שזה יתרחש עוד לפני אותו יום מקולל. חשבתי על כך אלפי פעמים ואמרתי לשלי שאני אוהב אותה. אמרתי את האמת, ללא פחד והיסוס. אמרתי שאני רוצה שתהיה שלי, שלי. אחזתי בה, בכתפיים הדקות שאני מכיר כה טוב.

"את שלי", אמרתי לה בשקט ופרמתי את כפתורי חולצתה. היא הניחה את ידה על ידי, מונעת ממני להמשיך, השפילה את עיניה ולחשה "אני לא רוצה".

לחישתה הפכה לצעקה שנצעקה בייאוש שוב ושוב בזמן שהחזקתי אותה, ועשיתי כל מה שרציתי בה, בשלי. היא לא הפסיקה להתנגד לשנייה, ואני לא הפסקתי.

רק בסוף כאילו משהו נשבר בה בשלי, עיניה כבויות. מתנשף, השארתי אותה שם, את אהבת חיי, בגשם, זרוקה ליד המקום שאהבנו. הקשת שלנו נותרה זרוקה לידה. החוט רפוי כמוה.

התחלתי לרדת במורד הגבעה כשהעננים התפזרו, והשמש הפציעה. קשת נפלאה עלתה במרום. הסתכלתי אל העיר. ראיתי מרחוק רגל נדחפת אל צעדו של עיוור. ראיתי בריונים הסוגרים במעגל ילד קטן, לא משאירים פתח להצלה, לבריחה מהגורל שקבעו לו. נשאתי עיני אל קבצן השולח ידו אל קופסה מרשרשת של פושט יד נוסף. ואז כשהסתכלתי לאחור, לעברה של שלי, לעבר החץ והקשת, המשחק שלנו, ידעתי מה הולך לקרות. כשהתחלתי לרוץ בחזרה במעלה ההר, בחזרה אליה, זה התחיל.

דבר רטוב נפל עלי, משמיים, מעין טיפה. הבטתי מעלה וראיתי שאין זה גשם. קרה דבר מוזר: הקשת הנפלאה שניצבה בשחקים, כאילו נמסה, החלה לטפטף אט אט על הארץ. טיפות בגוונים של צהוב, אדום וסגול החלו לזלוג. מהגבעה ראיתי את כל ההמון בעיר נעצר ומסתכל לשמיים בתדהמה.

כעבור זמן מועט כבר לא נותרה קשת, ואז נבקעו השמים. מבול חזק שטף את הארץ, ירד וכיסה עולם. שטף כבישים מלאי פיח ובניינים מאובקים, בלע זקנים המטיילים בגן ציבורי, קבוצת כדורסל שהתאמנה. נשא את מעגל הבריונים הרחק מהילדון המפוחד, חטף מיד העיוור את מקלו. ירד וערבל גן פעוטות, קבוצת בטלנים בפלאפל. ראיתי את הבית שלי נסחף בנד המים שהגיע. אחזתי בידה של שלי, שעדיין שכבה ללא זיע על האדמה. לא פחדתי. ידעתי, ידעתי שזה גם בגללי. ראיתי איך המים עלו לאיטם, מתערבלים, גועשים, והגיעו גם לגבעה שלנו, לאררט שלנו, וכיסו גם אותנו.

הכל מים עכשיו, ערפל וחושך, וחושך על פני תהום

ורוח אלקים מרחפת על פני המים.