הוא טען כל החיים: "אני שונא שקרנים".

אני זוכרת שהיום היחידי ששיקרתי לו זה היה כשהייתי בכיתה ה'. אבא הקציב לי שעה לחזור הביתה- "עד 7 וחצי את בבית".

אני איחרתי. שיקשקתי ממנו!

כשהוא שאל למה איחרתי המצאתי לו משהו בנוסח "אני רצתי הביתה.. מהר מהר. אבל נפלתי בדרך, אז ישבתי בספסל לנוח קצת. ובגלל זה האיחור". -"אני שונא שקרנים." זאת היתה התשובה.

היום 6 שנים אח"כ, אבא כבר לא אבא של פעם. הדתי, האמיתי, המקפיד, הרציני, שאוהב את אמא.

4 שנים אחורה- הם התגרשו.

במשך הארבע שנים האלו, סבלתי מהם כמו שלא סבלתי בחיים.

תקופת המירמורים והכאב הכי גדולה שהיתה לי.

בהתחלה הקפדתי לא לשים לב לכך, ולא לתת לזה להיכנס לצרות הנורמליות של כל ילדה בגילי.

לאחר מכן, החלטתי שנמאס לי מזה. לקחתי את אמא ודיברתי איתה על הכל.

היא סיפרה לי כ"כ הרבה דברים שלא ידעתי. כ"כ הרבה דברים.

חודש. חודש שלם לא העזתי להסתכל לאבא שלי בעניים.

הוא השפיל, שיקר, רימה, ובגד. מניפולטוריסט לא קטן.

מאז הקפדתי לדאוג לאמא, למרות כל תקופת הרוע ההיא.

ברוך ה' יתברך, המצב עם אמא הלך והטיב.

הבנתי שכל מה שהיא עשתה לנו עד היום, היה מאהבה ודאגה.

אמנם היא לא עשתה זאת בדרך הנכונה. אבל אני באמת מבינה לליבה.

ביום שבת הלכתי לבקר את אבא.

היה לי כ"כ קשה לראות את החברה השרמוטה החדשה היפייפיה ישנה עם אבא שלי- באותה המיטה.

האבא ה'דתי', ה'מוסרי,' ההחלטי.

יש לו זכות לשקם את חייו. ואני מאוד שמחה שהוא מצא בת זוג חדשה.

אני באמת מפרגנת לך.

אבל בכזאתי הפגנתיות- אני לא יכולה.

אלו דברים שאנשים לא יכולים להבין.

בעצם, בזמן האחרון, אני אפילו לא מבינה את עצמי.

אני שונאת את אבא. אני לא מעריכה אותו כמו פעם.

אני אמשיך לכבד אותו. אבל אין פה שום עניין של יראה, הערכה ואהבה.

כל היום אני טרודה בבעיות האלו.

באבא, באמא. אני שונאת לבחור צדדים.

הם לא מבינים!

קשה לי להחליט עם איזה הורה אני רוצה להעביר ערב חג כמו פסח או ראש השנה.

אז אם זה כך, הם לא יכולים לצפות ממני לבחור צדדים.

למה הגירושים שלהם היו חייבים להיות כ"כ קשים?

למה הם מקשרים אותנו בהכל?

תמיד-תמיד-תמיד "הבנות יחליטו! הן כבר גדולות!"

לא! לא! לא! לא! אני בסך הכל ילדה בת 15!!

אני רוצה לדאוג לחבר השטותניק שלי, אני רוצה לדאוג לחברה השובבה שלי, אני רוצה לריב עם ההיא שהתחילה עם החבר של ההיא. אני רוצה להתווכח עם זה, שהפיץ שמוע על זאתי. אני רוצה להיכנס לדרמות של ילדים בני 15! זה מה שאני רוצה!

אני לא רוצה לשבת ולחשוב כל היום על ההורים. נמאס לי. נמאס לי! נמאס לי! נמאס לי!

אני נואשת. אני צמאה לחופש.

אני רוצה לחזור לשנה שעברה.

אני מעדיפה את הכאב הזה, מאשר את כל המניפולציות שהם זורקים אליי!

אני כרגע שונאת את שניהם!

את אמא ואת אבא.

שונאת את כולם!