לא כמו כולם

הרבה זמן לא עידכנתי, פשוט לא היה לי זמן, אז יש לי הרבה מה לספר.. :

הייתי אצל אח שלי ביום כיפור (מרביעי בבוקר עד חמישי בלילה). היה כיף. חשבתי שאני אעביר את הצום אצלו,

בלי אמא ואבא על הראש, על זה שאני צריכה לצום, ובסוף לא צמתי...

נסעתי אליו באוטובוס ישר אחרי השיעור נהיגה לקריית שמונה (הוא לומד בתל חי אז הוא גר בשכירות ליד, לא שזה כזה חשוב..).

אז קיצר, הייתי ממש לחוצה שאני לא ארד בתחנה הנכונה, כי זאת פעם נכונה שאני נוסעת אליו באוטובוס, אבל בסוף הגעתי.

הלכנו לסופר לעשות קצת קניות, כי הוא אמר שאין לו בכלל אוכל בבית (לא שיש לי בעיה עם זה..),

ואמרתי לו שאני רוצה השנה לנסות לצום, אז הוא אמר שהוא יצום איתי, כדי שאני לא אראה אותו אוכל לידי כל הזמן.

אמרנו שנכין לזניה, מה שהייתה טעות ענקית, ולא היה לי נעים להגיד לו שום דבר כי הוא יודע בערך (היו לו הרבה הערות בזמן האחרון כמו: רוני בזמן האחרון התאבון שלך ירד פלאים.. ירדת המון במשקל.. וכאלה). אז התחלנו לקנות את המצרכים, ומשום מה הוא קונה את כל הדברים עם אחוז השומן הגבוה ביותר,

וכמובן שלא אמרתי כלום. נלחצתי אבל שתקתי.

חזרנו אליו הביתה עם טרמפ של חברים שלו, כי המקום שבו הוא גר זה 9 ק"מ מעל קריית שמונה.. יצאנו לטייל והתחלנ להכין את הלזניה.

לא אכלתי שום דבר בבוקר, כי ידעתי שאני אוכל אצלו הרבה. בסוף אכלתי תפוח, 2 חתיכות של לזניה (שהוא דחף לי בכוח, כי התחלנו צום, והוא לא רוצה שנתעלף..). זה היה דיי מגעיל, לא מבחינת הטעם, היה ממש טעים, אבל יכלתי להרגיש את השומן בהם, אני לא אתפלה אם הכנסתי לעצמי איזה 1000 קלוריות רק מהלזניה..

התחלנו בצום ויצאנו עוד הפעם לטייל, ואז בדרך אח שלי הציע שכשנחזור הביתה נלך עד לאוטובוס (שזה כאמור הליכה של 9 ק"מ רק הירידה, פלוס איזה 6). ישר הסכמתי, אני לא אוותר על שום סוג של פעילות גופנית אחרי הדיכאון של הלזניה, ואז הוא אמר שאולי בעצם לא כדאי, כי נהייה שנינו נורא עייפים מהצום, ולא נהייה מסוגלים לעשות הליכה של 3 שעות, אז אמרתי שנשבור את הצום קצת לפני ההליכה (למרות שזה היה ב-16:00). למחרת בבוקר קמנו מוקדם והלכנו לשחות איזה 30 דק', וישר כשחזרנו אח שלי התחיל לאכול כמו חזיר.. הוא אמר שהוא מת מרעב בגלל הצום (כמה שעות הוא צם, 8..?!). אני גם הייתי דיי רעבה, גם שחייה גורם לתחושת עייפות ותשישות כזאת. אבל ניסיתי להחזיק את עצמי כמה שיכולתי. התחלתי ללמוד למבחן בתנ"ך, ולא הייתי מסוגלת להחזיק יותר משנייה מרוכזת, אז אמרתי לאח שלי שאני שוברת ת'צום והוא הכין לי חביתה עם פטריות ועגבנייה והמשיך עם הכמה שזה מעט יחסית למישהו שעשה פעילות גופנית מאומצת, ואמרתי לו שאני פשוט לא רעבה. בצהריים חזרנו ללזניה, ואז אכלנו הרבה יותר, כי הוא אמר שנלך הרבה..

הקטע המוזר היה שבכלל לא היה לי רצון כזה לבולמוס, כמו שיש לי בבית. הרגשתי שם כאילו זה לא הבית שלי, כאילו אסור לי לקחת שום דבר מהמקרר, לא בחופשיות כמו שבבית. אז חוץ ממה שכתבתי כאן לא אכלתי כלום ביומיים האלה, פלוס ההליכה של ה-3 שעות הזאת, עד עכשיו השרירים שלי תפוסיםף ובחיים שלי לא כאב לי ככה. נשבעת לכם, אני מרגישה כאילו נפל עליי פסנתר, כואב לי הכל! גם סחבנו תיקים ממש כבדים על הגב, אז גם הגב תפוס. אחותי אמרה לי שאני נראית כמו פינגווין ען ההליכה שלי (עכשיו כשהכל כואב). אז הייתי אמורה לרדת הרבה, לא? זה היה אמור להיות שווה את זה.

אז זהו, שלא! ירדתי 0.5 ק"ג. זה הכל. פאקינג חצי קילו. ביום רגיל של 700 קלורות בלי להזיז ת'תחת אני יורדת את זה. ציפיתי ל-1-1.5. זה כל כך מעט, פשוט התפרקתי אחרי שראיתי את זה והתחלתי לאכול כל מה שהעיינים שלי ראו. אין לי מושג כמה אני שוקלת כרגע, לא רוצה לדעת. זה מפחיד אותי ומעציב אותי, כי אין דבר גרוע מלקרוע את עצמי ולא לראות תוצאות.

הלוואי והתחושה הזאת, של לא לאכול ושזה לא מזיז לי, כמו שהיה לי כשהייתי אצל אח שלי תהייה לי גם כאן.

כרגע אני פותחת בצום שיימשך עד יום שני בבוקר. לא סופרת שעות, נמאס לי מזה. ההגבלה שלי היא 1 ליטר מים מחר ו-5 מסטיקים.

ווא, זה יצא ארוך. מצטערת אם הרדמתי אתכם. בכל מקרה, שיהיה שהבוע טוב ונטול קלוריות, מי ייתן ונראה את המספר הזה שעל המשקל רק הולך ופוחת 3>

תכנון לשבוע הקרוב:

יום א'-

צום

יום ב'-

פריכית עם קוטג' 3%

3 חתיכות קטנות של תפוח אדמה

עוף

סלט

יום ג'-

מעדן 0%

פריכית

מרק

סלט

יום ד'-

פריכית עם 3% קוטג'

1/2 מעדן3%

עוף

תפוח"א

סלט

יום ה'

פריכית עם 3% קוטג'

עוף

תפוח"א

סלט

יום ו'

פריכית עם 3% קוטג'

מוקפץ

סלט

יום שבת

פריכית עם 3% קוטג'

מוקפץ

סלט

כן כן..

רבעתי לעצמי אתמול תפריט דיי קטן, עם בוקר צהריים וערב. סה"כ בסביבות ה-400 קלוריות,

והצלחתי להתחמק אפילו מהארוחת ערב, אז סיימתי את היום עם משהו כמו 300.

אולי לכן זה נשמע המון, אבל הרבה זמן הייתי עם תפריט של 700-600 קלוריות +הרבה בולמוסים..

אמרתי לעצמי ביום חמישי שאם אני אעמוד בתפריט, בלי לאכול אף עוגייה קטנטנה מיותרת, או כל דבר אחר, אז אני אשמור במהלך השבוע הקרוב על תפריט של 100-200 קלוריות (שקבעתי מראש). וזה מה שאני הולכת לעשות..

יהיה קשה, אני יודעת מראש ומוכנה לזה, אבל היומולדת שלי עוד 3 שבועות, ואני כל כך רוצה להיות רזה עד אז..

אמא שלי קבעה לי תור לבית חולים, יום אחרי היומולדת שלי, ואמרתי לה שאני לא הולכת. היא אמרה לי שזאת לא בחירה שלי, ושזה כדי להציל אותי..

(משחקת אותה תפקיד הסופר-וומן..), אז אמרתי לה שהיא לא יכולה לקחת אותי בכוח, ושאני אלך לשם רק בתנאי שיש סיכוי שבעקבות התור הזה אני לא אגור יותר בבית.

לא אכפת לי איפה, אני אגור עם אח שלי, עם דודים שלי, עם סבא, רק לא בבית.. היא פשוט צחקה לי בפרצוף ואמרה לי שיהיה לי שם יותר רע מבבית.

אני יודעת שלא, אני יודעת שהיא טועה. אז נכון, יש לי רק עוד שנה עד שאני מתגייסת, ואני סובלת אותה איתי בבית מגיל 0, אבל אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה עם הדמעות שבאות יומיום, עם ההרגשה הזאת...

לסיום, סוף קצת ופטימי- טינספו לשבוע הקרוב, ושיהיה צום קל (יום כיפור).. אוהבת את כולכן 3>

זאת הכי יפה. גם יש לה פנים ממש יפות.

נמאס לי להכשל. נמאס לי לגור עם המשפחה הזאת, שבמקום לנסות לעזור לי, ולהוציא אותי מהחרא שנכנסתי אליו, הם רק עוזרים לי להכנס יותר עמוק.

אז קל להגיד שהם רוצים בטובתי, והם מנסים לעזור לי.

אתם לא מכירים את המשפחה שלי. אין לכם מושג למה אמא שלי מסוגלת. אין לכם מושג איך אחות שלי יכולה לגרום לבן אדם להרגיש.

ועם משפחה כזאת, שבמקום לעזור ולתמוך, רק מכבידה, ומשחקת את תפקיד האויב שלך, עדיף להיות יתום.

זה נשמע קיצוני, וזה נשמע נורא.

אבל אם הייתם שומעים איך הם מדברים אליי, מה הם עושים לי.

אולי אני משחקת את תפקיד הקורבן, ואני לא לגרי תמימה,

אבל אני מאמינה שגם אם הייתי שוקלת 100 ק"ג, והייתי מרוצה צזה, זאת זכותי המלאה. ולאף בן אדם בעולם אין זכות לפגוע בי ולהגיד לי שאני צריכה לרדת במשקל.

אתמול היו פלשבאקים נוראיים, בחזרה לכל התקופה הזאת, שבה הייתי בסה"כ 3 ק"ג מעל מה שאני עכשיו, וכל לילה הייתי הולכת לישון עם דמעות בעיניים,

לא בגלל שלא אהבתי את איך שאני נראית, אלה בגלל שאמא שלי לא אהבה, ובגלל שכל הזמן היו לה הערות עוקצניות לגי מה שאני אוכלת, מה שאני צריכה לאכול ולא לאכול, כמה ספורט לעשות.

כל כך הרבה דמעות היו מעורבות בסיפור הזה, במשך שעות הייתי בוכה.

ואף אחד לא היה שומע, לאף אחד לא היה מושג מה עובר עליי.

הכי פוגע זה שברגע שאמא שלי גילתה שהתחלתי לצום, ושאני אוכלת פחות מ-300 קלוריות ביום, היא לא ניסתה לעצור אותי, היא עודדה אותי להמשיך.

עכשיו היא משחקת אותה אמא נחמדה, וקובעת לי תור למרפאה להפרעות אכילה, אחרי שהיא גרמה לכל זה להתחיל.

ואפילו אין לה רגשות אשם, היא לרגע לא חושבת שהיא אשמה בכל מה שהיה, בכל מה שקורה, היא חיה עם עצמה בשלום, והיא לא סובלת ומתחילה לבכות כל פעם כשהיא עוברת ליד המראה.