שלושה בדירה אחת

שאני לא אכתוב פוסט על השואה כמדי שנה ולכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה? הרי כל שנה אני כותב פוסט שקשור לשואה, לנושא העצום הזה, למילה הנוראית הזו שמכילה בתוכה יותר מכל מילה אחרת: אסוציאציות, מחשבות, עובדות, רגשות, השלכות, לקחים, דילמות... ועוד ועוד.

הפוסט הזה לקוח מאתר וואלה! חדשות, מחר יעלה פוסט נוסף.

לא סתם בחרתי במאמר זה. אני מאוד מתחבר לרעיון מאמר זה ועל כן החלטתי לשתף אתכם בדילמה הקיימת בנוגע לנושא השואה ולענף הספורט הישראלי כשהדגש הוא על מילות, או קללות אם תרצו, האוהדים.

ודעתי בנושא? ראשית קראו המאמר.

פרופסור עוז אלמוג, סוציולוג והיסטוריון: מי שלא מבין קצת פרנואיד

"השפה של הספורט זה משהו מאוד חמקמק. הרבה אנשים שלא בתוך הספורט לא יושבים ביציעים ולא מעורים בעולם הזה ומקבלים את הדברים בצורה מאוד לא נכונה. אתה מגיע לאצטדיון ואוהדים צועקים 'השופט בן זונה', אבל מהר מאוד אתה מבין את הקונטקסט ואתה מבין שהמילים הן אותן מילים אבל המשמעות לא אותה משמעות. כשאומרים היה לי 'הפסד שואה', זה לא נורא. לא צריך לנהל ציד ולא צריך להיות יותר מדי מקומטי מצח. אלא אם נחצה גבול מסוים. השאלה היא מהו הגבול והיכן הוא עובר.

"בספורט האמריקאי, למשל, ניקו לגמרי את האלימות מהספורט וניקו את השפה. אבל זה נהיה יותר מדי נקי. מי שלא נמצא בעולם הזה קצת פרנואיד במקרים כאלה. צריך לדעת להפריד בין מותר לאסור בדומה להבדל בין כרטיס צהוב לכרטיס אדום. יש שלושה שלבים: יש תאקל חוקי ולגיטימי ואולי לפעמים רצוי. הדרגה השנייה היא של כרטיס צהוב, שם אתה כבר בתחום שעשוי לסכן את היריב. הוזהרת, אבל אתה עדיין במסגרת הכללים. ויש את הכרטיס האדום שבו חרגת מכללי המשחק. אותו דבר קיים בתוך השפה. למשל, כשהאוהדים צועקים לשמעון מזרחי תתאבד או מאחלים למותו במגרש – זה כבר עבר לתחום הכרטיס האדום. כשמציירים צלב קרס זה לעבור את הגבול.

"כשקהל שלם של הפועל תל אביב צועק ביציע 'שתהיה שואה למכבי', זה לא נורא. בדיוק כמו שהם לא בדקו שאימא של השופט היא באמת זונה. המשמעות שונה. ביום יום אתה יכול להגיד: היה לי 'מבחן שואה', או 'המפקד הזה הוא חתיכת פאשיסט', זה לגיטימי. אבל כשצועקים למישהו 'נשלח אתכם למשרפות', זה בהחלט לא מקובל. רק בשירים גזעניים אני בעד חוסר סובלנות מוחלטות.

"הדיון הציבורי בישראל הוא תמיד ויכוח על סמלים, על הקליפה ולא על התוכן. קח לדוגמה את יהורם גאון שאמר על המוסיקה המזרחית ש'זו מוסיקה שלא ברא השטן'. כולם גינו אותו על הביטוי, אבל לא ערכו דיון אמיתי ולגיטימי על המוסיקה בישראל. הכל הפך לדיון על הצורה שבה נאמרו הדברים וכאן יש הרבה צביעות. בנוגע לשואה אנחנו מאוד רגישים. תמיד היה יחס של קדושה לשואה כי זהו אירוע מכונן. יותר מזה, זה אירוע כל כך מפלצתי שהוא דורש יחס בקטגוריות אחרות. יש לנו חשש מאוד להפוך את האירוע לבנאלי. הבעיה בכל השאלה הזו היא לא מה מותר ומה אסור, אלא למה זה מוביל. אחד הדברים הכי מאפיינים את הישראלים זה חוסר טאקט. אם יש בישראל קבוצה גדולה של אנשים ניצולי שואה שהמילים שאתה שר באיצטדיון יכולות לפגוע בהם, אז תימנע מזה. פשוט תימנע מזה. בסופו של דבר השימוש בשירי שואה הוא פשוט חסר טאקט. לא כלפי האדם שאותו מקללים, לא כלפי הקבוצה או השחקנים, אלא פשוט כלפי קבוצה של אנשים שיכולה להיפגע מזה".

דוקטור יאיר גלילי, סוציולוג ספורט: בנושא שואה אין סובלנות

"אני רואה את זה בכמה היבטים. ההיבט הראשון הוא זילות של המונח 'שואה'. אנחנו מדברים במרחק של חמישה או שישה עשורים מאז ורואים שהדור 'שלא ידע את יוסף' משתמש בביטויים קיצוניים שהם לא תמיד מבינים. זה מימד אחד והוא כמובן מימד מאוד מביש.

"המימד השני והיותר מעניין מבחינה ספורטיבית זו הקצנת עמדות של אוהדים. השירים האלה הם גם ביטויים שהאוהדים רואים בו משהו פחות אלים, למרות שבאופן רחב הוא יותר משמעותי. חוקר סקוטי בשם ג'וליאנוטי ערך מחקר על סוגי אוהדים. יש את האוהדים התומכים ויש גם את הפנאטים. מבחינת הפנאטים, אהדה לקבוצה היא טוטאלית והיא אהדה מאוד קיצונית. ומבחינתם הקיצוניות הזו עולה בקנה אחד עם הדבר הכי קיצוני שהם מכירים וזה השואה.

"המימד השלישי הוא מימד השוק, ההלם. מימד הרצון להביא למשהו שהוא הכי מזעזע שהם מכירים ומבחינתם הזעזוע הוא השואה. כשאתה רוצה להשיג תשומת לב אתה עושה את הדבר הכי קיצוני. אתה עושה קעקוע, אתה עושה נזם באף או שאתה משתמש בשירי שואה או מצייר צלב קרס. בעיני, שימוש במושגי השואה בספורט הוא לא לגיטימי בשום מקום. הדבר הכי משמעותי הוא שזה קורה אצלנו בישראל. אני לא חושב שזו פרנויה של החברה. גם בחברה סובלנית צריך קווים ברורים. הנושא של שואה הוא בדיוק אותו קו. חיים בישראל עשרות אלפי ניצולי שואה. יש גבול להתבהמות ולהידרדרות של האנשים. זה מבחינתי הביטוי הכי גרוע של התבהמות. זה שחור לבן, אין תחום אפור וזה ברור לגמרי.

"האהדה הקיצונית מעבירה את האנשים על דעתם וזה מאוד מצער. האוהדים מרשים לעצמם כי הם חושבים שלהגיד ולשיר זה פחות גרוע. זה מאוד מדאיג ומזעזע מבחינתי. זה כישלון של המערכת החינוכית להביא לתודעה שזה טאבו. יש דברים שבהם לא נוגעים, אבל בעידן הפוסט מודרניסטי אין כבר דבר כזה שנקרא טאבו. התופעה הזו חדשה. עד תחילת המאה ה-21 האוהדים הישראלים התביישו להשתמש בשואה. כיום איבדנו את הבושה".

דוקטור יריב בן אליעזר, חוקר תקשורת ופרשן לענייני תקשורת וספורט: אי אפשר למדוד קללה

"השימוש במונחי שואה קורה לא רק אצל אוהדי ספורט. כבר שנים שיש בשפה שלנו זילות בכל הקשור לנאצים ושואה. כל מי שהיה מבקר את מדינת ישראל היו אומרים עליו שהוא 'נאצי'. אני אומר את זה בתור אחד שלפעמים יושב ביציע ולא מדבר בצורה הכי מעודנת, כי היציע הוא מקום לגיטימי לצאת קצת מהכיפתור ולהתפרע קצת.

"אני לא רוצה להישמע מתחסד. אבל יש המון ביטויים שאישית אותי דוחים. 'טועמה מחבל' דוחה אותי, נהמות נגד שחורים דוחות אותי, כל ביטוי גזעני דוחה אותי. ומי שאומר 'טועמה מחבל' או 'מוות לערבים', או 'איטבח אל יהוד', הוא מתכוון למשהו מעשי, וזה לא כמו להגיד לשופט 'בן זונה'. כל התנהגות שחורגת מעידוד חיובי של קבוצתך היא מגונה בעיניי. גם להגיד 'ירושלים על הזין' לא מוצא חן בעיניי, כי זה סקסיסטי, אבל אני לא יכול לחנך את כל הציבור.

"יש זילות של המושג שואה. יש בכלל תופעה של 'זיהום סמנטי'. השפה מזדהמת. אנשים מדברים ככה כדי להוציא קיטור, לאו דווקא כדי להגיד משהו. יש שפה שהיא לא תקנית, שפת רחוב. אבל אם כל הרחוב משתמש בשפה זה הופך את חלקה לתקני. אני לא יוצא מגדרי מהשימוש במילים האלה. אני מבין שבהקשרים מסוימים זה המשך תהליך הזילות. אני לא חושב שאפשר למדוד קללה ולהגיד שקללה מסוימת היא לגיטימית יותר או פחות, כי הכל מגיע בהקשר של הקונטקסט של מגרש הספורט שלא מתייחס באופן מילולי לפירוש המילה עצמה. ובהקשר הזה כשאני אומר 'גרמני' על מכבי, זה אומר שאני נגדכם ורוצה שתפסידו. ולא שאני חושב שאנשי מכבי בגסטאפו".

 (כל הזכויות שמורות לאתר וואלה! חדשות, שפרסם כתבה זו באתרו לראשונה)

אם כן, דעתי בנושא דומה לדעת הדוקטור יאיר גלילי, שקובע כי "זה שחור לבן, אין תחום אפור וזה ברור לגמרי."

ואני אף מחמיר: ישנם מקומות אליהם השואה לא צריכה להיכנס, שכן יש בהכנסת השואה לאותם מקומות, הכנסה שהיא לצרכים אינטרסנטיים ולא לצרכי הצו "לזכור ולא לשכוח", מן הגימוד של השואה ובכוחה להפוך את השואה לבנלאית, לטריוויאלית.

פוסט נוסף על השואה, אותו אני אכתוב, יעלה מחר.

עד אז תמשיכו לזכור ולא לשכוח.

תומר