רק עבר החג,
השישי הראשון של השנה החדשה,
וכבר אני בוכה.
באת בטענה שאתה רוצה לעזור ובכלל לא עזרת.
רק החמרת את המצב.
עד שסופסוף אני מרגישה טוב עם עצמי הכל נהרס.
עד שסופסוף אני מרגישה חופשייה, שאף אחד לא בוחן אותי על טעויות, ששום דבר לא יהרוס לי עכשיו, שהתחלתי את השנה בטוב- הכל נרמס.
אז יופי, הצלחתם לגרום לי לבכות בשישי הראשון של השנה.
הצלחתם לגרום לי לבכות בתחילת השנה ועכשיוה שנה שלי תהיה השנה הכי נוראית שיכולה להיות.
תודה רבה.
וכן, סופסוף אמרתי לכם איך אני מרגישה, ומה אני חושבת.
וכמה שלא טוב לי.
וכל מה שניסיתי לשמור יצא החוצה. סופסוף פרקתי ושיתפתי ואפילו לא היה לכם אכפת.
זה לא עניין אתכם וטענתם שאני מדברת שטויות.
התעלמתם ממה שאמרתי ולא רציתם להקשיב.
כל מה שאי פעם סיפרתי לאחרים על מה שאני מרגישה כלפיכם, ומה שקורה לי, וזה שישבתי וכתבתי את כל הדברים האלו, בוכה, לאלו שכן מקשיבים וכן אכפת להם, שכן ניסו לעודד, כל הדברים האלו אמרתי לכם וזה לא עניין אתכם.
ואיך אתם מצפים שא"כ אני ארגיש איתכם בנוח? כל מה שאתם מצפים ממני זה לשלמות, אתם לא מרוצים אף פעם, ולא מתעניינים אם קשה לי.
ואם אתם כן מתעניינים, ברגע הראשון שאני אומרת משהו אתם מוצאים את כל הטעיות שלי ומוצאים דרכים כדי להרוס הכל ושוב לגרום לי להתכווץ במקום בבושה ובהרגשה מגעילה שאני אף פעם לא אוכל לקבל מכם מילה טובה. כי לא משנה מה- אתם תמצאו את הטעויות שלי, את המרגעות, את הפאקים שבי ותחגגו על זה. לא תנסו לעזור לי לתקן, לא תעזרו לי לשפר, רק תרמסו אותי עם ההטפות, והמילים המכאיבות, וההתנהוגת המגעילה שלכם כלפיי.
וכן, זה מה שאני מרגישה, וחבל שאני בכלל טורחת כל פעם מחדש להסביר לכם מה אני מרגישה. כי כל פעם מחדש אני מבינה שאני מדברת לקיר.
יודעים מה? לכו תחגגו, לכו תתגאו בבן שלכם, לכו תיחנקו לכם עם השמחה שלכם.
אני מנסה לפתוח כל פעם מחדש דף חדש, נקי ומנסה להיות עצמי, להתגאות בעצמי, וכל פעם מחדש אתם גורמים לי להרגיש עוד יותר רע, מכתימים את הדף החדש הנקי והורסים הכל.
ונמאס לי לנסות להגיד לעצמי שלא אכפת לי, נמאס לי לנסות להתעלם כי אני לא מצליחה, ונשבר לי מזה. כי לא משנה מה אני מנסה לעשות זה חוזר על עצמו ואני שוב נשברת ובוכה כמו מטומטמת מול המחשב.
בא לי פשוט לברוח כבר מהמציאות הזו.
נמאס לי! $#@~%$#@!^%$#*&^%
פריקה עצבנית שכזו על תחילת השנה. וואו! מצוין.
ההרגשה פשוט נפלאה.
עכשיו בטוח תהיה לי חרא שנה.
כמה שאני לא במצב רוח לחתימה הזו, אני לא אוותר עליה. וכמו שאני לא אוותר על החיוכים המזוייפים עד שיגיעו החיוכים האמיתיים שבאמת יתנו לי הרגשה טובה על עצמי. אני לא אוותר, אני בוכה עכשיו אבל עוד יגיעו הרגעים שאני אוכל לחייך בגאווה ולומר הצליל הזו נמחקה, הגיעה חדשה ועכשיו באמת. בלי שום חזרות למצב הזה. שאני אוכל לחייך ולומר הכל בסדר עכשיו ולהתכוון לזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
