זה התחיל בערך בתשע בבוקר.
אמצע שיעור ביולוגיה מרתק עם המורה הכי סטלן בעולם, לומדים על השומנים וצוחקים על זה שהמורה החליט לדמיין מה קורה אם הוא ובר רפאלי נמצאים על יאכטה באוקיינוס הפתוח. מה קורה אם הם טובעים, מי ימות ראשון ומי יינצל. הרגשתי כאבים קלים בחזה. "זה כלום." אמרתי לעצמי בשקט. "זה בטח רק בגלל שצחקתי הרבה וחזק." הכאבים עוברים אחרי זמן קל.
יצאנו להפסקה, מיד בסופה- שיעור חברה והבעה. סוף שיעור הבעה, שוב כאבים בחזה. הפעם יותר חזקים. שתיתי קצת וזה נרגע.
הפסקה, השעה אחת עשרה וחצי בבוקר, כל החברים באים לשבת בכיתה שלנו סביב המקום שלי. כמו כל יום, כמו כל הפסקה.
התחלתי לאכול, ובינתיים כולם התיישבו סביב, הפעם תקפו אותי שוב הכאבים בחזה. זה היה יותר חזק מהכאבים הקודמים.
התחלתי להתנשם בכבדות והרגשתי שאני בכלל לא נושמת. התחלתי לרעוד ובלי לחשוב יותר מידי לקחתי משאף. זה לא עזר, ניסיתי לשתות אבל זה לא עזר.
נחנקתי, הרעידות התחזקו ולא החזקתי את עמצי על הרגליים. היה לי קר מידי. אחת הבנות קראה למפקדת שלי (מפקדת המחוז) והיא מיד הגיעה. היא תפסה אותי לקחה אותי אל השירותים, לנשום אוויר קר מבחוץ. קר בעיר שלנו.
נשענתי על הקיר וניסיתי לנשום, הלחצים בחזה רק התגברו והחמצן לא הגיע לריאות שלי.
היא לקחה אותי מהר אל המזכירות וניסתה להרגיע אותי, הנשימות שלי נהיו כבדות יותר ויותר, הרעידות התחזקו מרגע לרגע, והתחלתי לאבד תחושה בכל הגוף. היו לי סחרחורות והכל הסתובב סביבי. התקשרו להורים שלי, לרכזת, למחנכת שלי וכמובן שהזמינו לי אמבולנס. ההפסקה נגמרה וכל התלמידים נכנסו לכיתות. המפקדת שלי (מפקדת הכיתה) הביאה לי את הציוד שלי מהכיתה.
הפרמדיקים הגיעו. הם השכיבו אותי על אלונקה והוציאו אותי מבית הספר. כל מי שהיה בחוץ או ישב ליד חלון יכל לראות את צליל, השוחרת מכיתה ט' על אלונקה בדרך לאמבולנס.
העלו אותי לאמבולנס והמפקדת שלי התיישבה לידי, מנסה הרגיע אותי ולהגיד לי שהכל בסדר, רעדתי כולי, קפאתי מקור וחיברו אליי מסכת חמצן, ואלקטרדות ועוד איזה משהו לאצבע שימדוד את הדופק שלי.
הרעידות התחלשו, הכאבים בחזה החמירו. הסחרחורות הפסיקו. עדיין לא הרגשתי את הגפיים שלי.
הפרמדיק הכניס לי מחט לווריד בגב כף היד ולקח ממני מנת דם. אח"כ הוא הוציא את המחט, והכניס מחט אחרת אל הווריד, במרחק קטן מהנקודה בה הוא לקח ממני דם ושם הוא החדיר לווריד שלי סטרואידים.
עדיין התקשיתי לנשום. הוא מדד לי לחץ דם בין לבין פעמיים.
הדופק היה מהיר והוא ניסה לדבר איתי.
לא יכולתי לענות לו ממש, ניסיתי לשמור על נשימה סדירה, מה שלא כל כך הצליח לי.
הכל הסתובב וניסיתי למקד את עצמי.
המפקדת החליפה איתו מקום וניסתה לדבר איתי, היא דיברה עם המחנכת שלי ושמה אותה על רמקול כדי שאקשיב לה. בינתיים היינו בדרך לשניידר.
הרעידות פסקו, כבר לא היה לי קר. אבל עדיין לא הצלחתי לנשום. חשבתי על כמה שאני רוצה את ההורים שלי כאן איתי, שאמא תחזיק לי את היד ותגיד לי שהכל בסדר.
זה אף פעם לא היה ככה. תמיד ההתקפים עברו אחרי שלקחתי משאף וקצת נחתי.
הפרמדיקה דיבר בלחץ עם המפקדת שלי, לא כ"כ הקשבתי להם.
ידעתי שזה לא משהו הכי טוב.
החליפו לי את מסכת החמצן באנילציה. הכאבים נרגעו.
כבר עברה לי המחשבה בראש שזהו, אני לא מצליחה להחזיק את עצמי יותר. זה נגמר. והכלל בגלל האסטמה הזו.
העיניים נעצמו לי ולא הצלחתי לפקוח אותן. בראש שלי שמעתי את אמא קוראת לי. אומרת לי להישאר חזקה.
במעט הכוח שהיה לי פקחתי את העיניים והבטתי במפקדת שלי שמיהרה לדבר איתי ולהעסיק אותי. בינתיים הגענו לשניידר, הורידו את האלונקה והכניסו אותי לחדר כלשהו. השכיבו אותי על המיטה והרכזת שלי חיכתה לי שם. ישבנו, הפקדת, הרכזת ואני בחדר והן דיברו איתי. בין לבין נכנסו רופאים שונים, תהו למה אני במדים, בדקו אותי והלכו.
ניסיתי לנשום סדיר והייתי הרבה יותר רגועה.
ההורים שלי הגיעו ודיברו עם הרופאים, הרכזת והמפקדת.
נתנו לי את הפלאפון שלי וראיתי את כל ההודעות של החברים המודאגים, המשפחה שלי, הקרובים. את כל השיחות. החזרתי לכולם הודעות ואמרתי שאני אודיע כשאצא משניידר.
העבירו אותי מקום והרכזת והמפקדת השאירו אותי עם ההורים שלי.
המפקדת התקשרה אליי, המחנכת גם וגם עוד כמה חברים, רצו לבדוק מה איתי.
אמא לא הפסיקה לבכות. אבא רק הסתובב סביב בחוסר שקט. אני שכבתי במיטה, נושמת בשקט, מנסה להרגיע את הלחצים בחזה. המחט עוד היתה תקועה בווריד שלי.
אמא הלכה לקנות לי שתייה ואוכל ואבא נשאר איתי.
כשאמא חזרה הם רצו לדעת מה קרה, רק אז התחלתי להבין המ קרה, סיפרתי להם מה שידעתי באותו הרגע. אמא שוב בכתה ולא זזה ממני, מחזיקה את היד שלי וביחד ישבנו איפה שהייתי וצפינו בבובספוג המטומטם שהעביר לי את הזמן.
הרופאים רצו שאני אשאר שם עד שיקבלו תוצאות של הבדיקות. שנדע מה קרה. ואם משהו קורה שישר נודיע להם.
בסופו של דבר בשעה שש וחצי- רבע לשבע שחררו אותי. הוציאו לי את המחט מהיד, החזירו לנו את הטפסים שלנו.
כששאלנו מה קרה שם בדיקו, הם לא ידעו מה לומר לנו. "התקף אסטמה שהחמיר" אמרה הרופאה. "הכאבים בחזה זה רק מהלחץ."
היא שיחררה אותי והלכה משם.
נסענו הביתה.
בבית חיכו לנו אחי הקטן ובת דודתי. חיבקתי אותם והם שאלו מה קרה, סיפרתי להם מה קרה. אז כבר נזכרתי בעוד פרטים.
בערך עשר בת דודה שלי הלכה הביתה, הורים הלכו לישון, זה היה יום ארוך בשבילם ואחי נרדם הרבה יותר מוקדם כי הוא למד היום. אני שכבתי במיטה, מנסה לחשוב מה קה היום. עוד דברים עלו במוחי ונזכרתי בעוד דברים שקרו.
ההתקפים האלו התחילו כבר מיום ראשון, התקפים קלים שעברו אחרי שלקחתי משאף. מה לעשות שנגרו לי הכדורים ומא בדיוק התכוונה לקנות אותם. אני לא אשמה שבבית המרקחת צריך להזמין את הכדורים במיוחד.
ואני תמיד מודיעה כמה ימים לפני שנגמרים לי הכדורים כדי שיזמינו לפני ואז יהיו לי כדורים. אבל לא היו כדורים.
הלכתי לישון, מותשת ועייפה מהכל. מכוסה בשמיכות החמימות שלי, בוחנת את קיר הפוסטרים שלי ומחייכת, אומרת לעצמי "הכל בסדר, ה' רוצה שתישארי כאן. הוא עדיין לא לוקח אותך. הוא שומר את הרגליים שלך על הקרקע."
קמתי היום בבוקר, אחרי שחברי כיתתו של אחי הקטן שהתארחו כאן לארוחת בוקר הלכו, אמא ואני סידרנו מעט את הבית, אכלתי ארוחת בוקר ושכבתי בסלון צופה בטלוויזיה. אמא הלכה לישון. היא עדיין הייתה מותשת. בכל זאת, על הבוקר הגיעו אליה מלא ילדים בני עשר להתארח בבית שלנו.
בין לבין חברים התקשרו ושלחו הודעות, הם הודיו לי שהיום בחמש הם יבקרו אותי.
עכשיו אני באמת רואה כמה חברים טובים יש לי. כמה אני שמחה שיש לי אותם סביבי. וכמה אני מטומטמת שלפעמים אני חושבת שהם לא שם בשבילי.
ואני מטערת על כל הפעמים שזלזלתי בהם.באמת שיש לי חברה תומכת סביבי.
ואני מאושרת שיצאתי מזה, ועכשיו אני יושבת ומשחזרת הכל. מנסה להבין איך זה התחיל, ומה אני צריכה לעשות בפעם הבאה שזה קורה.
אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו, טיפה מנוזלת, כאבי ראש קלים, אבל זה רק תופעות לוואי.
ומחר אני כבר אלך לבית הספר, ואני אראה את כל החברים שלא באים אליי היום. הכל יהיה בסדר. החיים עוד ימשיכו, ויש לי עוד המון זמן עד שאני אצטרך לעזוב את העולם הזה ולברוח ממנו.
תמיד תזכרו להמשיך לחיות, לחייך, ולדעת לא לוותר. שיהיה לכם יום מצוין (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
